א. מתי החלו עשרת המכות? דעות שונות יש במדרשים. לפי דעה אחת, כותב ר' צדוק הכהן מלובלין, המכות החלו בראשיתו של חודש שבט (עיין פרי צדיק לט"ו בשבט בשם הפסקתא זוטרתא). החושך עדיין שולט, השעבוד המצרי עדיין בתוקפו, אבל יש התחלה של תהליך. המציאות איננה עומדת במקומה, יש התרחשות. בחודש שבט אנחנו עדיין נמצאים בעיצומו של החורף, אבל "מרגישים בפתח" את האביב, הפירות חונטים, מתחיל מעגל חדש של צמיחת האילנות, ובעקבותיו הוראות הלכתיות מיוחדות למעבר לשנת האילן החדשה, בדיני מעשרות, ערלה ועוד.
זהו הזמן להתחדשות פנימית, להתפרצות ראשונית של תהליך, וזהו הזמן להעריך נכונה את שלבי ההתחלה. הפירות רק חונטים, מבצבצים ואינם ניכרים כמעט, ומי שמביט בעין גזה לא יתייחס אליהן בחשיבות הראויה להן. מציאותן עדיין קטנה, לא משמעותית כל כך, בוסרית, ואיננה ראויה שיתברכו ממנה בני אדם. אבל המתבונן בעין פקוחה, עדינה מקשיבה, מבין שהניצנים הקטנטנים הללו הם סימן לתחיה מחודשת, והיא זו שמשמחת אותו, ובה הוא תולה את תקוותיו, תפילותיו וציפיותיו. ההשקעה והטיפול בנטעים הרכים היא הפעולה המכריעה לעתידם ולברכה שתצא מהם. הם רכים ועלולים להיפגע. נדרשם אקלים מתאים, תזונה מתאימה, חום והשקייה. האווירה, התרבות, הדיבור בתוכנו ובסגנונו, החום והאהבה, הם בית הגידול לנטעים השתולים והצומחים בתוכנו, במשפחותינו, במקומות מגורינו ובמקומות לימודינו. הזהירות והשמירה על האקלים הנקי, האוויר הטהור מזיהומים שונים, ההזנה במסרים מתאימים שיפתחו חסן פנימי שיאפשר עמידה איתנה בפני חיידקים ומזיקים זרים וגוונים - כל אלה הן הלב של חיי האומה ותקוות עתידה.
ב. וחודש שבט, המסוגל להתחדשות הפנימית, הוא החודש בו החל להאיר אור תורה שבעל-פה: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור". תחילת הביאור בר"ח שבט היה. הביאור הוא הדליה והחשיפה של העומק הגנוז בתוך התורה. חכמה מופלאה, עושר ואושר, טמונים עמוק בתוך בארה של תורה,ויש צורך לבאר - לדלות מן הבאר, להעמיק ולהסביר לחשוף עוד ועוד הבנות, משמעויות, מגמות וכיוונים, המאירים את החיים ומובילים אותם אל מגמתם. ועם מזלו של החודש, הדלי, אנחנו דולים ומבארים. הדלי - כלי קיבול, ענווה, הקשבה, מוכנות לשמוע ולהתמלא מהמים החיים הטמונים במעמקי נשמתנו. והדליה דורשת מאמץ ועמל, שלשול החבל עד למעמקים והעלאתו מחדש כשהוא מלא.
אסור להתייאש מהעומק, למרות שלפעמים נראה שאין ביכולתנו להגיע. לעולם נזכור ש"לא נפלאת היא ממך". וכשהדלי מתמלא במים, ויש להעלותו חזרה - יש להזהר שלא לאבדו בדרך. יש להשתמש בכח וגבורה כדי לקבל את המים. פעמים, שהמעמקים החדשים המתגלים נראים "כבדים" עבורנו, דורשים מאמץ ושינוי, שאולי "איננו בשבילנו", אנו החלשים והרפויים. ועלינו להאמין בעצמנו, ולדרוש מעצמנו לגלות כוחות של גבורה, לאסוף אלינו את המים, גם אם בתחילה העול נראה מפרך והמשא כבד. לבסוף נרווה מהמים, והם יפיחו בנו רעננות ותנועה להתפתחות והתעלות.
ובהקשר זה - כמה חשובה ויקרה היא התחלת הדרך של הדליה ממימיה של תורה, שהרי אין העולם עומד אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית - רבן, ו"ינקותא - כלילא דורדא" (שבת קנ"ב - הינקות היא הזר, הכתר של הורד). בנין הרצון, העמל והכשרון של הנטיעות הרכות במסילה של קניין התורה - זו העבודה של מצדיקי הרבים ככוכבים (עיין גמ' ב"ב, ח: על מלמדי תינוקות).
והעם כולו, בתהליך ההתחדשות והשיבה, לא יבהל מהקשיים והמכאובים הפוקדים אותו בתוך העמל של דליית המעמקים של מהות חייו האמיתיים. גם במצרים, בעיצומה של הגאולה, חוינו עליות ומורדות, והעם אשר כבר האמין לדברי משה והתנער מעבדותו, חזר לדכאותו ולא שמע אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אך אין בכל אלה להאפיל על העובדה האמיתית המוחלטת, כי פקד ה' את עמו. התהליך מתרחש, הנפשות הולכות ושבות אל מקורן, ועימם רכוש רב והתעלות ייחודית המגיעה למקום שרק בעלי תשובה עומדים בו. ואם כי הגילויים החיצוניים כה קטנים ומצומקים, מציצים ונעלמים, חונטים ומהססים, מתעכבים ונעצרים - שמחתנו לא תפוג, ואמונתנו לא תחלש. עבודת הגידול של הנטעים הרכים תלך ותוציא מהעלם אל הגילוי את כל אוצרות הרוח החבויים עמוק בתוככי בארי נשמותינו, וממעייני הישועה נשאב מים בששון.