"תומת ישרים תנחם, וסלף בוגדים ישדם" (משלי, יא', ג'). "תום הישרים ינחה אותם אל מחוז חפצם" (רלב"ג), "ואנהיגם בדרך הטוב להם" (מצודות), ואילו "עקמימות הבוגדים ישודד מהם את נפשותם". (שם). התום לעומת הסלף, התמימות הפשוטה לעומת הערמומיות העקומה. התמימות איננה ילדותית, פרמטיבית או חוסר הבנה. התמימות המקורית היא הישרות שבנפש. אלוקים עשה את האדם ישר. הטבע הישר של הנפש מנחה ומוביל אות אל מטרתה.
אומנם, החיים מלאים "חשבונות רבים", סבך של יצרים ומחשבות שונות מטשטשות את הקו הפשוט והישר. כשאדם שומר על תומת נפשו, האמת שבה בוקעת מאליה. הוא יחיש בתוכו את האמת, ובאופן טבעי הוא ינוע ויצעד לפי אותו דחף פנימי ודאי שמוליך אותו. פעמים רבות אנחנו "נופלים" להרבה ספיקות ואפשרויות, שלא תמיד "מוצאים בם את הידיים והרגלים", ומחפשים "קצה חוט" לנקודת מוצא של ודאות. רבים מאותם ספקות (לא כולם) הם תולדה מכך שתום היושר לא כ"כ "חזקים" בתוכנו. כתוצאה מסיבות שונות ומגוונות, על התום להיות פחות מורגש, הרושם שלו מתעמעם והספיקות מתגברים. לא פעם, כדי לענות נכון על הספיקות, ראוי היה להעמיד נקודת מוצא, שממנה יפתרו הספיקות מאליהן.
המסקנה הראשונה מבחינתנו היא להעריץ את אותה "תומת ישרים", שמנחה אותם בדרכם. לדעת את ערכה, ולהבין עד כמה היא מבטאת נקודה עמוקה ואמיתית.
נוסף אל כך יש להבין, שבאמת התום נמצא ושרוי בתוך על אחד מאיתנו הישרות הטבעית המקורית של הנפש אף פעם איננה נעלמת לגמרי. היא מתעמעמת, מסתתרת, מתקשה להאיר מבעד כל מיני ערפילים ומסכים שהאדם יוצר בחייו. אבל היא תמיד קיימת ונשארת, מחכה מאחור, וכשנחפשה- נמצאנה. כולנו עמדנו בהר סיני ואמרנו :נעשה ונשמע". עוד בטרם נשמע ונבין ונזדהה- נעשה. זהו התום. היושר והטבעי. הגמרא במסכת שבת (פ"ח) מספרת על רבא שעסק בלימוד סוגייה, ומותך היותו שקוע בעיונו, פצע את עצמו ודם זב מאצבעו, ראה אותו מין אחד, וראה בכך ביטוי לפיזיות וחוסר שימת לב. אמר לו המין: "עמא פזיזא אתון, דקדמיתו פומייכו לאוזנייכו". עם פיזי אתם, שהקדמתם פיכם לאוזניכם. דהינו- קיבלתם על עצמכם את התורה עוד בטרם תשמעו ותבינו, אמרתם נעשה לפני הנשמע. "אכתי בחזותייכו קיימיתו", אני רואה שעדין הנכם עומדים בפזיזותכם. ענה לו רבא: "אנן דסגינן בשלימותא" אנו שהולכים בתום לב עם ד'. "כתוב בו- תומת ישירם תנחם", עלינו נאמר "תומת ישרים תנחם". ואילו "הנך אינשי דסגינן בעלילות", מי שהולך בערמומיות, "כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם".
על התכונה הזו של ההליכה בתום לב, כתב רש"י: "התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטענו בדבר שלא נוכל לעמוד בו".
על כך אמר הנביא ירמיהו את הפסוק המפורסם: "כה אמר ד', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". ו"מה הוא חסד נעוריך- לכתך אחרי שלוחי, משה ואהרון. מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה לדרך, כי האמנתם בי" (רש"י, ירמיהו פ"ב).
בפרשת בשלח אנו יוצאים לדרך, הולכים לדרך הארוכה, אחרי ד', בתום לב. וחסד נעורינו זה נזכר לנו לכל הדורות. ומהוה לנו מקור לתכונות אופי של אומתנו. אופי של תום אמונה, הישר הפשוט, המכריז "נעשה" לפני נשמע". ואותו אופי הוא שעמד לנו גם בעת תחייתו ש"בכח דחיפתו של רוח חיינו הפנימי...הולכות היצירות הממשיות ומתרחבות", והתפרצותה "נעשה" של השיבה לארץ ובנייתה הלא היא היא אותו התום הישר המנחה אותנו בדרכנו זו, דרך הגאולים.