הרב מסביר, שבעולם משמשים הפכים, כוחות מנוגדים והפוכים זה מזה, מגמות חלוקות, רצונות סותרים, קטנות וגדלות, ילדותיות ובגרות, אור וחושך, קודש וחול, והמבט הפשטני יכול היה לגזור שההפכים האלו סותרים באמת, במובן שכל אחד מהם משמש בתורו ואין ביניהם כל קשר וחיבור, וכשזה בא השני מסתלק, ותקופות ורעיונות הופכיים לעולם לא ייפגשו במטרה האחת.
אבל באמת אינו כן! כל אותם דברים סותרים הם באמת כאלו, אלא שיד ההשגחה העליונה דווקא כן "מערבבת" ביניהם, למרות כל מה שנראה הם אכן קשורים זה לזה, ולא רק באיזה סדר טכני זה אחרי זה, אלא בקישורי חיים של שימוש בתקופות מסוימות ביחד, ללמדך שהם מאוחדים במגמה העליונה שאליה כולם מכוונים, ולא די שהם סמוכים אלא גם שכל אחד מזין ומפרה את השני, יש לו מקום של "לכתחילה" בהנהגה האלוקית, וגם החושך היותר גדול מחובר אל מגמת ההארה, וכשהוא משמש הוא מכשיר את התנאים להופעתה היותר מעולה, ובלעדיו היא תהיה חסרה פן משמעותי מאוד.
כשעם ישראל צועד במדבר, את הרעיון הגדול הזה של אחדות ההפכים הוא רוצה להוביל בעולם, לשם כך הוא קם ונהיה באחת, ליישם בפועל חייו את המגמה האלוקית בעולם, שהיא לא פחות מאשר לכנוס את כל מה שנראה כהפך היותר גמור, ולתת לו את מקומו הנכון והקונסטרוקטיבי בבריאה, במה שכל שלב בונה ומכשיר את האורה האלוקית להופיע במלוא עוצמתה וחיוניותה.
כמובן, הרעיון הזה הוא "לא לשימוש" בצורה יזומה אנושית, כלומר, אל לנו לקחת לידינו את הלגיטימציה ליזום מהלכים של החשכה והחטאה מתוך מחשבה שבזאת אנו מכשירים את ההארה להופיע.
נקודה למחשבה. איפה ניתן לזהות במיקרו ובמקרו את מה שההפכים משמשים זה את זה, ולא יכון האחד בלי החושך הקודם לו? האם למרות מה שאמרנו ניתן בכל זאת כן ליזום החשכה במגמה להארה? מה יהיו התנאים לכך אם בכלל?
 
ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.
 
 

[1] דף כ"ג ע"ב, ודברינו מתוך עין איה שם פיסקה ל"א.