רבי אברהם אבן עזרא מפתיע אותנו בדבריו בתחילת הפרשה "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה" העם היוצא ממצרים, כך אומר האבן עזרא, היו בעצם עבדים. "עבד" אינו רק סטטוס חברתי- כלכלי זהו מבנה נפש אחר. דורות ושנים של עבדות קובעות בנפשם של העבדים תכונות שקשה, או בלתי אפשרי, לשנותן.
עבד אין לו בעצם אישיות משלו. מעולם לא נדרש לפתח אישיות כזו. מעולם שלא נשאל לדעתו ולא היה צריך לעמוד עליה מול דעתו של משהו אחר, מתוך כך לא עיצב את אישיותו את רצונותיו ודעותיו שלו, ובכל כוחו שאינו בשימוש, נגזר על כוח עיקרי זה שבאדם, להתנוון. כאשר לא יתכן מצב של "אני לא רוצה" אין גם "רוצה" וממילא אין גם "אני". אדם כזה יחפש תמיד את קרבת האדון לא מפני שהוא כה אוהב לעבוד ולשרת, אלא מפני שהוא חייב אישיות יודעת, רוצה מחליטה וקובעת. ומשלו אין לו כזו. כאלו היו דור יוצאי מצרים. בכך תובן "נשובה מצרימה" החוזרת ונשנית כל ימיהם במדבר. תגובה הנראית כה מוזרה בזכרנו את מרירות השיעבוד אשר בו היו נתונים שם, "עם" כזה לא יוכל לרשת את הארץ, הוא לא יכול להלחם, לירש ולחלק את האדמה, הוא לא יצליח לכונן סדרי שלטון וממשלה סדר וכלכלה. ממנו לא תצמח ההנהגה הדרושה.
הכרח היה, אם כן, להמתין במדבר, בין היציאה ממצרים והכניסה לארץ, זמן רב, עד אשר יוולד דור חדש, דור אשר לא ידע מצבי שעבוד ונפשו עוצבה והתגבשה באוויר של חרות. דור האבות יוצאי מצרים צריך איפוא לפנות את מקומו לדור חדש בטרם יכנסו לארץ.
והננו עומדים ומשתאים. וכי נעלם, מעיניו חלילה, סיפור הדברים בפרשת "שלח"?! כעונש על כעונש על המרגלים נגזר "יום לשנה יום לשנה עד אשר יפלו פגריכם במדבר הזה...". האם היה חטא המרגלים ותוצאותיו מוכתבים מראש חלילה?!
מובן שהאבן עזרא ידע כל זאת ואין סתירה בין שתי הפרשות. אלא, פרשת המרגלים היא יציאתה אל הפועל בכל כיעורה ונוולה של אותה תכונה עבדותית, ולא רק במאיסה הקולקטיבית של ארץ חמדה, אותה בכייה של חינם, שהצטרפו אליה כל העם למשפחותיו. כי אם קודם לכן, במסעם של המרגלים לאורכה ולרחבה של הארץ ובהתרשמות מהמאורעות סביבם.
בכל מקום שעברו פגשו אנשים שעוסקים בקבורת מתים והספק. ומסקנתם הישירה היתה כי הארץ היא "ארץ אוכלת יושביה". ומכאן קצרה הדרך לקונספירציה פשוטה. אל מוציאם ממצרים מבית עבדים, מוליך ואתם אל גיא הריגה גדול, כדי לכלותם! טרנספר של עם אל "הפתרון הסופי". בכך הוסברו גם כל ניסי היציאה ממצרים הנפלאים, שכן כל אלו חלקים מתכנית שטנית גדולה, המוח שמסוגל להגות רעיון שכזה, הוא רק מוחו של עבד עולם. בעולם של אדם כזה יש רק אדנות וכוח. לנצל את העבד עד תום, או להיפטר ממנו. להוביל מהלך של חרות, הצלה, ישע ופדות לשם חיים חדשים, חיי אדם ראויים לשמם, ציור כזה לא יכול לעלות על ליבו כלל.
זהו מצב נפש עלוב, זוהי תת אנושיות. אך זהו גם חטא, מידה ודעה שיש להשתחרר להתנקות ולהתרומם ממנה. על כן יצא חרון האף, ונגזרה הגזירה, שהיא בירור עומק התהליך שיש לעבור עד אשר יתכונן גוי איתן, בן חורין גאה ובוטח, אשר יכול להידמות אל התכונה האלוקית לכונן חיים בעולם ולהאיר בכל מרחבי תבל.