הפיוט "שלום עליכם" עורר כמה דיונים נוספים, מלבד עצם הדיבור עם המלאכים.
א. ידוע הוא, שאין עוסקים בבקשת צרכים בשבת. א"כ, כיצד מבקשים ?"ברכוני לשלום".
שאלה זו נוגעת למקומות נוספים בהם אנו שואלים ומבקשים, כגון "יקום פורקן" ו"יהיה רצון" שבברכת החודש.
יש להבין את יסוד ההלכה, שאוסרת בקשות ותחינות בשבת. במדרש תנחומא (וירא) נאמר: "לפיכך אין מתפללים בשבת (תפילת עמידה של יום חול), שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו, נזכר ברופא חולי עמו ישראל, והוא מיצר, והשבת ניתנה לקדושה לעונג ומנוחה ולא לצער". בקשת צרכים מלווה בתחושת החוסר, ותחושה זו תמיד מהולה בצער וכאב. שבת נועדה "לקדושה לעונג ומנוחה". בשבת, המחשבות והרגשות צריכים לעסוק בשלימות, בטוב, באמונה, ולא בתחושת החסרון. זהו ייחודה של השבת, ובכך היא מעניקה לנו את העומק של האומנה בתוך ימי החול. על פי זה, כתבו הפוסקים להבחין בין תחינות ובקשות המעוררות את תחושת החוסר והצער, לבין כאלה שאינן עוסקות בחסרונות. דוגמא לכך היא סברת מרן "הבית יוסף" בספרו "תשובות אבקת רוכל" להתיר אמירת "מי שברך" לחולים. אחת משקולי ההיתר בדבריו הוא שנוסח תפילה כללי, העוסק בכלל ישראל, ונאמר באופן קבוע על ידי כולם, איננו מעורר צער וכאב.
על פי זה, הוסיפו ואמרו, שבקשת "מתנות נוספות" שאינן מילוי חסרונות- איננה שוברת ליבו של אדם. ומשום כך, אמירת "ברכוני לשלום" איננה פוגמת בייחודיות האווירה של השבת, בהיותה נוסח כללי, ובהיותה ברכה ולא טיפול בבעיות ימי החול.
ב. שאלה נוספת שנתעוררה על אמירת "ברכוני לשלום" היא עצם הבקשה ממלאכים. הרי אחד מעיקרי האמונה שייסד הרמב"ם הוא: "שלו לבדו רואי להתפלל, ואין ראוי להתפלל לזולתו". שאלה זו התעוררה גם על אמירת "מכניסי רחמים" בסליחות, והיו מגודלי ישראל שנמנעו בשל כך לומר פיוט זה, או לשנותו ל"מכניסי רחמים" יכניסו רחמינו" (במקום הכניסו). ביחס ל"שלום עליכם"- יש שכתבו שבעיה זו נפתרת בהוספת אות אחת: "ממלך מלכי המלכים". מ' זו שנראית מיותרת (והיו כאלה שלא אמרוה)- אולי באה להורות שהברכה נמשכת דרך המלאכים ממלך מלכי מלכים, הקב"ה. אומנם, יש שכתבו שאין לחוש כלל, כי הבקשה אל המלאכים איננה כמקור הברכה אלא "כאיש המבקש מרעהו לעשות לו טובה" (בספר "מצות ראיה" או"ח סי' ג'), והזהירות בעניין זה נובעת רק בגלל שהיו מי שטעו במלאכים לעובדם "בגדר אלוקות ועבודה" (שם). אם כן, באומרנו "ברכוני לשלום" נעורר את מחשבתנו להתייחס למלאכים כ"חברים" רבים. החיים הרוחניים אינם "ריקים", אלא מלאי כוחות, יישויות ומהלכים. אנחנו מתקשרים אליהם, ובאמצעותם מתרוממים אל הכשרתנו לקבל ברכה ממקור הברכות, מחי העולמים.
ג. דיון נוסף התעורר ביחס לאמירת "צאתכם לשלום". האם ראוי כך לומר, האם איננו רוצים שהמשיך להיות בחברת המלאכים. יש מקומות שאכן לא נהגו לומר מילים אלו, ויש שאומרים "צאתכם לשלום", או צאתכם ובואכם לשלום".
פירוש ייחודי ומקורי לאמירת "צאתכם לשלום" מופיע בספר "פרי צדיק" לר' צדוק הכהן מלובלין. ר' צדוק מדמה שלב זה ליום שמיני עצרת הבא לאחר חג הסוכות. ידועים דברי חז"ל, שבחג הסוכות אנו מקריבים פרים כנגד שבעים האומות. ולקראת שמיני עצרת פונה המלך לאוהבו, לעם ישראל, ומבקש להישאר ל"סעודה קטנה", בה יתייחדו המלך ואוהבו לבדם. כך הוא בסעודת שבת. סעודת שבת היא סעודה בה מתייחדים קוב"ה ושכינתיה, הקב"ה וכנסת ישראל, שם אין מקום לזרים ואפילו מלאכים.
אחרי קבלת הברכה מהמלאכים, אנו פונים אליהם "צאתכם לשלום", כי גם הם יודעים שכעת מגיע רגע עליון יותר, בו גם למלאכים אין מגע והשגה, רגע של סגולת ישראל, השבת, וקוב"ה.
שבת שלום.