מעיר על כך הרב[1] שישראל מאופיינים בחיבור עמוק ביותר לאהבת ה' וליראתו, זה ממלא את הלב הישראלי באשר הוא שם, ברמה הציבורית כללית וברמה האישית פרטית. זוהי עובדה המחוזקת ונבנית על בסיס אווירה ציבורית, קבלת התורה עלינו, חיים בפועל על פי דרכה, ופעולות חינוכיות רבות ומגוונות. כולן ביחד מביאים לפיתוח ודומיננטיות נפלאה של הנפש הישראלית. אלא שישנו גורם ראשון במעלה וראשון בקדימות הזמנית לדבקות הישראלית בה' יתברך והוא עצם הסגולה הישראלית, ככאלו נוצרנו וזוהי לנו הנטייה היותר טבעית וראשונית, ומציאותה לא מתחילה משום פעולה בחירית, לא תלויה בה ולא באף פעולה חינוכית איכותית ככול שתהיה. זוהי עובדה מציאותית ראשונית, והיא היתרון הישראלי שלעולם לא יילקח ממנו, ועצם מה שאדם מישראל זוכר ויודע את השייכות שלו לסגולה הישראלית, ואפילו ללא ידיעה, הסגולה עצמה היא האלמנט היותר פועל במעמקי האופי הישראלי. לזה לא צריך שום הדרכה ופעולה מצדנו, זה שם מאז ומעולם ולא יזוז לעולם. כל הפעולות המעשיות החינוכיות באות להוציא את היסוד העצמי הזה מן הכוח אל הפועל, אבל לא הן מה שמהוות אותו.

על הים, זו הייתה הפעם הראשונה בה חשו ישראל בכול התוקף את הארת אותה הסגולה, את מה שלעולם יבחין אותם מאותם המצריים, אף על פי שגם הם עד לפני רגעים מעטים היו שקועים בתוך מ"ט שערי טומאה, מצריים לגמרי מבחוץ, אבל כאן מתברר שישראלים אמתיים מבפנים. הארת הסגולה הזו היא שהמיטה את קירות המים על המצריים ולא על ישראלי אחד, וכתוצאה מכך שרתה גם הנבואה על כולם כאחד, לומר שירה הפורצת מהעומק היותר מקורי של הלב הישראלי, ללא הבדל בין גדולי האומה באותה שעה – משה, ובין אחרון פשוטי העם. בזה אנחנו כולם שווים, בסגולה, ומהו העובר אם לא אנחנו עוד קודם שהורשמה עלינו כל פעולה של מפגש עם העולם וכל פעולה חיצונית של חינוך? הכישרון שלנו הוא מולד, הוא נטוע בנו ואנו יונקים אותו עוד כעוברים, הוא מעצב את האופי הישראלי יותר ממה שכל דבר אחד משפיע עליה.
היציאה מהים היא כעין המעבר של התינוק בתעלות הרחם אל העולם החיצון, ותחילת המסע הנהדר שלו להיחשף אל אופיו הפנימי ולתת לו את החופש הנצרך לו להיות מה שהוא באמת.

ממשיכים להתפלל עד בוא הגואל, לרפואתם השלמה והמהירה של חבר יקר כאח ישי בן רחל, ושל ינון בן הרב רפאל בתוך שאר חולי עמו ישראל.

[1] בספר עין איה ברכות, פרק ז' פיסקה מ"ח.