בשירת הים מתפרצת עומק השאיפה הכמוסה שבנשמת ישראל. לא ביטוי של הרגש, הדמיון, הרצון, וההכרה הגלויים, אלא נקודה חדשה שלא היתה עד כה. חכמינו ז"ל הביעו את העקרון הזה בדבריהם: " אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים". עובר במעי אימו הוא חסר מודעות, רצון והכרה נגלים, אבל הוא כבר יישות קיימת, חיה ומתהוה. גם בהלכה ישנה התייחסות מיוחדת למעמדו של העובר בכמה תחומים (פיקוח נפש, ירושת ממון, זכיה בממון ועוד). התפרצות השירה אפילו אצל העוברים מסמנת את מה שמתחולל בנפשות ישראל. משהו חדש ולא מוכר חדר לתוכם- לתוכנו, ומאז הם בני אדם חדשים, לא מה שהיו קודם. ועל- כן, גם תוכן השירה מתרחב מעבר לזמן ולמקום. "אז ישיר"- רמז לעתיד רחוק, לתחיית- המתים. לאופקים חדשים שעוד מחכים לאומה זו, וכעת הם נגלים לעיני רוחה. החזון מצטייר בנפש, ואנו נמצאים כבר בעתיד המתעלה, במקדש ד', במלכות ד' השוררת על כל הבריאה כולה. ד' ימלוך לעולם ועד.
עד כמה מפתיע ומעניין, שדווקא מתוך הביטויים המרוממים שבשורה זו למדו חז"ל את הנושא של הידור מצוה: "זה אלי ואנוהו- התנאה לפניו במצוות" (עיין גמ' שבת קלג'). הידור מצווה איננו חובה במצוה עצמה. העיקר- לכאורה- דהיינו המצוה, מחייב כל יהודי ויהודי, וההידור הוא תוספת מעלה, שתלויה ברוח ההתנדבות ורוממות הרצון שבאדם. ודווקא כאן, בשיאה של השירה, של התגלות רוח הקודש שבישראל, מתפרץ הביטוי המיוחד הזה: "ואנוהו" (כדאי לעיין ע"כ בספר מצוה ולב מאת הרב בר- שאול זצ"ל, ח"ב עמ' 184 ואילך). הקישור המיוחד של עם ישראל ברצון העליון של בורא כל מתגלה דווקא בערך זה של ההידור. אין כאן יחס של "מה חובתי ואעשנה", לא שני צדדים של מצַוה לעומת מצוּוה, אלא אהבה עצמית. פעמים רבות, דווקא התוספות שאינן הכרחיות מקפלות בתוכן סוד ויחס מיוחד. ההידור מלמד למפרע על היחס שלנו לכל המצוות. את כולן אנו אוהבים אהבת חיים. המצוות הן דרכי חיינו, ואנו מתמסרים אליהן עד כלות הנפש. הרצון לייפות ולהדר מתגדל ככל שהדבר בו אנו עוסקים חשוב ויקר לנו. ככל שהוא הופך לחלק מאתנו, כך תגדל עבורנו החשיבות להלבישו בנו. בתפילת שחרית, לאחר קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, אנו אומרים: "ויציב, ונכון, וקיים וישר..." ולבסוף אנו חותמים: "וטוב ויפה". מתוך כל האמיתות הנצחיות של "יציב", "נאמן" וכו'- מתבקש שהתמונה תושלם גם ב-"יפה". היופי- גם המוחשי, כבהידור המצוה- מבקש לתת לערך את מקומו בנפש.
כשהמצוות נעשות כ"מצות אנשים מלומדה", ונושאי החיים המרכזיים הם דברים אחרים- מוצא הצורך ביופי את מקומו במחוזות אחרים, ואז הוא מבליט את מה שפחות חשוב ועיקרי. ולעומת זאת, כשערכי החיים נבנים מתוך שירת הנשמה- עיקר החיים מתבהר, מהות החיים עומדת לנגד העין, וממילא היופי מלביש ומעשיר את המהות, ונותן לה את יקרתה וחשיבותה גם בתודעה הגלויה והמוחשית של האדם.
ובתוככי הבקשה הזו מסתתרת בקשת הדביקות, הרוצה להתענג על ד', להיות אחד עם רצון ד' העליון. לא רק להכיר באמת ולהתבונן בה, כי אם גם לחיות אותה ולהתאחד עמה. "חיי ההתבוננות הם החיים היותר טובים, אבל העונג שבהם יוחש ע"פ אותו הלשד שהעושר של הדמיון יפזר עליהם במידה הראויה". השימוש בלבושי הדמיון, בייפוי ובהידור, צריך תמיד זהירות ושימת לב, "במידה הראויה", וכשהוא אכן נעשה במידה הראויה- הוא מחדיר בתוך האדם את הנקודה העמוקה של העונג. "וכדי לשמור על הדמיון מיובש (מצד אחד) ומיתרון (מצד שני, צריכים המעשים והמידות להיות מסויגים יפה" (אוה"ק רס"א).
"זה א-לי"- הוא מתיחס אלי, אישית, קיומת. הוא כל חיי, הוא נשמת אפי. וממילא- "אנוהו", אשתוקק לדבקות, לחיים מלאים, צמאה נפש לאלוקים, לא-ל חי. "אז תתענג על ד'", בהדר וביופי, "התנאה בפניו במצוות".