אמנם בפועל, בהיותנו כבר מהלכים במדבר, מקום צמאון נחש שרף ועקרב, ונפשנו יבשה, שוב חוזרת כל העדה ומתרעמת על משה ואהרן. שני דברים כוללת תלונתם: מי יתן מותנו בארץ מצרים 1) בשבתנו על סיר הבשר 2) באכלנו לחם לשובע.  בין שני מרכיבי תזונה חשובים אלו, הבשר והלחם, הקדימו את חסרון הבשר להעדר הלחם, חרף ידיעתם שהלחם חשוב יותר- "לשובע" והבשר משמש יותר להנאה.

והבקשה, שביסודה יש הצדקה, מתקבלת. "שמעתי את תלונות בני ישראל. דבר אליהם לאמור: בין הערביים תאכלו בשר, ובבוקר תשבעו לחם, וידעתם כי אני ד' אלוקיכם". רציתם לאכול בשר, לשם חווית האכילה וההנאה ממנה כשלעצמה. אין זו בקשה ראויה, אך קבל תקבלוה, גם אם ללא הארת פנים, שלא תאמרו אין סיפק בידו לתת. אולם בקשת הלחם, ראויה יותר: "ובבוקר תשבעו לחם" לא מצד ההנאה האישית, אלא מצד הצורך האמיתי במילוי המצברים באנרגיה חדשה.

וכך, למן היום ההוא והלאה, ירדו להם לישראל השליו בערב, ובבוקר המן. הבשר בצורה לכאורה טבעית, והלחם בצורה ניסית מובהקת, המעידה על הנותן. "מכאן למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בערב" (יומא ע"ה). אין זה ראוי להתחיל את היום בחווית אכילה לשם הנאה. "לשבת על סיר הבשר". צריך האדם לחדש כוחות לעבודת יומו, לשבועַ, וזה יהיה עיקר האכילה. רק בערב, כהשלמה, יוכל לעתים להתענג על הבשר, במידה הראויה.

אך עיקר הגילוי כאן היה כמובן הנס המופלא של המן. מתנת שמים מופלאה זו, מחסד ד' על עמו אהוביו, לפרנסם מלחם עילאי זה, מחנכת אותנו צעד אחר צעד, ומטביעה בנו יחס אחר לעולם הזה, לצורך הבסיסי בפרנסה וכלכלה, וחיים של אמונה ודבקות באלוקים.

הצעד הראשון: "לקטו ממנו איש לפי אוכלו". היפך הרעבתנות של סיר הבשר, לחטוף ולטרוף הרבה ככל האפשר. המן, אינו מאפשר חמדנות תאוותנית כזו. עומר לגולגולת. כל הנלקט מעבר לצורך האישי הריהו מיותר, ובמהרה יבאש ולא יצלח למאכל.

הצעד השני: "איש אל יותר ממנו עד בוקר". מהמן למדנו להיות סמוכים על שולחן גבוה. לבטוח בד' הנותן לנו בכל רגע את כל אשר אנו צריכים לו אז. אין "דאגת מחר", שכן מי שזן אותנו היום, הוא יזון אותנו גם מחר. אין צורך איפה, לאגור לבאות.

הצעד השלישי: "ביום השישי לקטו לחם משנה" שני העומר. מפאת כבודה וחיבתה של השבת מוכפלת מנת היום השישי. פה יש מקום לאגירה! כאן אין הדבר נובע מהתשוקה האפילה לצבור עוד ועוד, אלא אדרבה, מהתגלות מדרגה עוד יותר גבוהה, לעלא ולעלא. בשבת אפילו המן, לחם השמים, אינו יורד, הוא מוכן כבר מראש, עשוי ומעובד ועומד לשימוש. ביום זה אין לאדם מישראל שום תלות ודאגת פרנסה. הרינו מסובים על שולחן גבוה כבני בית.

ברכו במן וקידשו במן- ברכו- שירד כפול ביום השישי, וקידשו- שלא ירד ביום השבת (ב"ר י"א). מן המן למדנו כל אלו, ממנו נחלנו דבקות בד', בבטחון מלא בקרבת האלוקים הזן ומפרנס ומשגיח עלינו תמיד. צנצנת המן הונחה למשמרת לדורות הרבה קודם שפסק המן מלרדת, שהרי כל עצמו של המן, הוא עדות עומדת לכל הדורות.
ואותה דבקות נשארת עמנו גם בבואנו אל ארץ נושבת והיא מוסיפה לחיות בקרבנו לעד.