בני ישראל הולכים לארץ ישראל, אך הדרך לארץ ישראל עוברת דרך ים סוף. כדי לזכות למעלת הארץ, כדי לזכות ולהגיע לירושלים צריכים לעבור את הים. לעבור את הים, אומר המהר"ל בספרו "גבורות ה'", זה להיות מסוגל לעמוד אל מול עוצמות החומר, עוצמות המים, עוצמות הטבע האדירות, ולדעת שאתה מסוגל למצוא שם דרך, לסלול מסילה, לפענח, לפרק, להצליח להציב מטרה, וללכת באומץ לב ולהצליח להפוך את הים ליבשה, את הסערות של החיים, את הטבע על כוחותיו, את היצרים והדחפים השונים, להפוך אותם למקום שאפשר ללכת בו בצורה מסודרת, לבנות בניינים, להנהיג ולשלוט, לכבוש דרך.
בזכות ירושלים, אומר המדרש, נקרע הים, לקרוע את הים זה להגיע לירושלים. ואכן בסופה של השירה, שירת הים, אנחנו קוראים "מקדש ה' כוננו ידיך", נפתחה הדרך למקדש. אברהם אבינו, ההולך הראשון לירושלים, ההולך הראשון למקדש, בבוקר כשהוא קם, בדרכו לעקידה, נאמר "ויבקע עצי עולה", ולפי חז"ל בזכות בקיעת עצי עולה זכו בניו שיבקע להם הים. לבקוע עצי עולה, להכין מראש את הדרך להר המוריה, אומר המהר"ל, זה על ידי ההתגברות על הטבע. ללכת להר המוריה זה לא דבר טבעי בכלל, ללכת עם יצחק בנו היקר ולעלות למעלה להעלות אותו לעולה, זאת התגברות עצומה. לקחת את העצים, לקחת את כוח הצמיחה, את יצחק הצומח, את הפרי המלבלב הזה, ולהעלות אותו לעולה. מי שיודע לשלוט בכוח הצמיחה, מי שיודע לנתב את כוחות הצמיחה, זכאי לבוא ולרשת את הארץ, זכאי לבוא ולנטוע עצים שיפרחו וילבלבו בארץ ישראל. כשהעצים יפרחו, שלוש שנים יהיה אסור לאכול מהם, שלוש שנות עורלה, שלוש שנות איפוק ושליטה. אנחנו לא טובעים במים, אנחנו לא טובעים בים התאווה, אנחנו שולטים, נוטעים וזכאים לאכול מפירותיה הקדושים של ארץ ישראל.