אם חשבנו שמשה רבנו בא ללמד את ישראל "רק תורה", הרי שטעינו, שכן ממשה רבנו אנו למדים גם תפילה מהי ומה כוחה. בתחילת הפרשה מספרת לנו התורה על תפילתו של משה רבנו להיכנס לארץ בלשון, "ואתחנן", וחז"ל מלמדים שכשהקב"ה אומר למשה "אל תוסף דבר אלי עוד" הכוונה היא שיחדל מתפילתו, כי אחרת אכן תבוטל גזרת הקב"ה.
הגמרא במסכת ברכות דנה בתפילתו של משה ולומדת שלפני שמתחיל האדם לרצות את בקשותיו מן הקב"ה, עליו "לסדר שבחו של מקום" כמשה שקודם התחנן ודיבר בשבחו של הקב"ה ורק אח"כ שטח את תפילתו לפניו. כמובן אי אפשר לקבל את ההבנה הפשטנית שקודם לבקשה צריך "להכשיר את השטח" וקצת לטהר את האווירה וליצור תנאים מתאימים ל"שכנוע" של הקב"ה להתרצות למילוי בקשות האדם. זוהי הבנה שאין לקבל שכן היא מניחה שיש שינוי רצון לפניו, וחולשה אנושית של "לב רך" המתפעל מאיזו מניפולציה נמוכה של חנפנות שאחריה כניעה לרצון המתפלל.
הרב (בעין איה על ברכות פרק ה' פיסקה ע"א) מסביר שמילוי הבקשה הוא מטרה שנייה אם בכלל בעניין התפילה. אל לנו לחשוב שהתפילה היא מעין חוק במציאות האלוקית של "אני מבקש ומתחנן" ואפילו עושה מה שהקב"ה אומר לי וממילא הוא מתרצה לבקשותיי, גם אם הן האידיאליות ביותר. אלא שהתפילה היא ראית לכול מתנה אלוקית לאדם, במה שהיא באה לטהר את נפש האדם, לזכך ולהשלים אותה. היא פעולה שפועל האדם במישור הרגש שלו, בה הוא קושר את עצמו ברעיונות היותר מרוממים, בערכי הנצח, ובזאת קושר את חייו הזמניים לאותם עולמות נעלים, ומשלים את עצמו. התפילה היא הכלי הראשון במעלה לאדם לפעול על נפשו ולטהר אותה, ובזאת היא אחת המתנות היותר נפלאות בהן זיכה אותו בוראו. הזכות והיכולת להתפלל היא מתנה ממנו יתברך לאדם, ועל עצם המתנה הזו ראוי לשבח קודם שעומדים בתפילה של שטיחת הבקשות. "קודם" הן במשמעות של קדימות בזמן, והן במשמעות של קדימות ערכית, שרק מתוך תפיסה שכזו אכן באה התפילה למלא את תפקידה האמיתי, משוחררת מכישלונות מוסריים ורעיוניים. על מנת להתפלל נכון, יש להבין שהתפילה פועלת בראש ובראשונה על המתפלל עצמו, הוא מזדכך ומשתנה, וכתוצאה מכך גם קיים סיכוי ממשי וטוב שההנהגה האלוקית הבלתי משתנה תמצא מישהו "אחר" מולה, שכלפיו אולי אין מקום לגזרה הקודמת.
נקודה למחשבה. מהו "לב" התפילה? מדוע א"כ יש כל כך הרבה בקשות וכל כך מעט שבחים?