נחמו נחמו עמי יאמר א-לקיכם. קבלו נחמה ונחמו את עצמכם. כיצד יכנסו המילים הטובות באזנינו? מה כחה של המילה 'נחמו', אם סיבת הבכי לא נעלמה ואף לא פחתה כמלוא נימה. מדוע להתנחם?! האם זהו טכס חיצוני ומלאכותי, חלילה, שבו ממלא כל שחקן את תפקידו במועד שנקבע לו. הנה נסתיים הקטע של המקוננים באופרה האומנותית, והגיע תורם של המעוררים לעידוד ונחמה?! אם המצב הוא טוב, למה ישבנו לארץ ושפכנו את דמעותינו, ואם אינו טוב, למה נקום ובמה נשמח?
ודאי לא כן הוא. עלינו להעמיק ולהתבונן במהפכה המתרחשת בחצות יום תשעה באב, בשיאו של האבל ומכוחו. בקומנו מן העפר לשבת על הספסל, מתוך הקריאה: "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". "אתה תקום תרחם ציון ותבנה חומות ירושלים".
המהפכה אינה במציאות החיצונית, במסיבות החורבן או הבנין. המהפכה היא בתודעה, בהתיחסות שלנו אל המצב נתון.
במה פתחנו את הקינה והנהי? מילה אחת הממצה הכל: "איכה".
זהו התוכן וזוהי ההרגשה הממלאת את כל חלל הלב, לבלי השאיר מקום לשום תחושה אחרת, ולשום מענה לשאלה המובעת במילה זו. 'איכה', כלומר: איך? כיצד קרה הדבר? כיצד התהפכה המציאות כולה? ההתייחסות היא אל העבר, אל החורבן שנעשה כאן.
וככל שיגדל ה'איך', ככל שימלא הלב בזעקה זו וימאן להבין, לקבל ולהשלים עם ההווה ההרוס כמצב אפשרי, עד שאין עוד מקום לשום נסיון ליישב את התמיהה, להסתדר איכשהו עם הקיים עם כל חלקיותו ועליבותו, כך יפעל לטובה ולתיקון.
אל תאיצו לנחמני. אל תאמר "לא- נורא", "אפשר להסתדר גם כך". לא!! לא יתכן! אי- אפשר להאמין שאכן זה קרה. ואי- אפשר להבין כיצד זה ממשיך.
'איכה', פרשוהו גם: "אי-כה" לאמור: היכן הוא הכה, הרומז על שפע הנבואה, הדיבור הנשלח מאת ד' אלינו, כלשון הנביאים הפותחים דבריהם "כה אמר ד'". וגם לכ"ה האותיות של הפסוק של יחוד ד', הנאמר על ידי כנסת ישראל בכל יום: "שמע ישראל ד' א-לקינו, ד' אחד". היכן היחוד, הקשר החי שבין קודשא- בריך- הוא וכנסת ישראל, אשר בחורבן הבית והאומה, אינו מתגלה ומופיע בעולם?
ומאליו מתעורר הלב לזעקה מעוררת, שהיא תרגומה של שאלת ה'איך' המשתקת: "איכה"? זהו תרגום מתבקש, מפני שכאשר אין מִתְרַצִים ומסתפקים בשום אופן במצב החסר, במצב ההפיכה וחורבן, מתמלטת הזעקה "איכה"? הקוראת לשובו של המצב הראשון, מצב החיבור, היחוד והארת הפנים. אלא שההתיחסות, מעתה, אינה אל העבר השבור וההרוס, אלא אל העתיד. השאלה "הכין אתה", כבר מבקשת, מתוך הנפילה לחזור והתאחד מחדש.
וזוהי הנחמה. כי מכיון שנתעוררה כנסת ישראל לבקש את דודה, נפתח מיד הפתח של אותה בקשה מלמעלה. איה- את, כנסת ישראל? פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. יחידה את לי, ובלעדי רצונך זה הטוב, אין התגלות והופעה לכל שפע הטוב המבקש להתקבל בעולם.
ומשמתבוננים אל העתיד, מתוך שאיפה לתיקון, אפשר לשאוב תנחומים כפולים. כי אין מעצור על דרך העליה והתיקון, הבניה והצמיחה. ואין גבול ומידה לגודל הישועה העתידה לבוא לעם מצפה ומבקש: "השיבנו ד' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".