אחת המצוות הכלליות ביותר, שאותה אנו זוכים לפגוש בפרשתנו, היא מצות אהבת ד': "ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ובלשונו של הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע ג'): "שציונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצוותיו ובמאמריו ופעולותיו... ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח".
למצות אהבת ד' ענפים רבים. למשל- להאהיב אותו על אחרים. כך דרשו חז"ל בגמרא במסכת יומא (פ"ו): "ואהבת את ד' אלוקיך- שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח, ומשאו ומתנו באמונה ודבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו, אשרי פלוני שלמד תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים מעשיו... ועליו הכתוב אומר ויאמר לו עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". (וראה ברמב"ם שם).
ועוד, "דרך החושך לשורר, וכיון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפני יתברך..." (ס' חרדים, פ"א, ו'). ולמעשה, כל המצוות כולן הרי הן ענפים של מצוה זו. אהבת ד' מתגלה בכל מעשה ומעשה שלנו. מן הראוי היה שנמסור את נפשנו עבור כל מצוה, באשר בכל מעשה של מצוה אנחנו נקשרים באהבת ד', עליה נאמר "בכל נפשך", כך כתב הר"ן למסכת ע"ז, אלא שהציווי "וחי בהם" מורה לנו על איזון ושילוב של שני העקרונות הללו בתוך החיים. אהבת ד' היא הנושא של החיים. היא איננה "ערך" שאנו מתמסרים אליו, היא אמיתת עצם החיים שבנו. אהבת עצמנו- אהבת החיים שבנו- שורשה היא אהבת ד', אהבת אלוקים חיים. כתב בעל ספר חרדים (שם): "דרך החושך לקרוא לתשקותו "נפשי", וזה לשון הזוהר (על פסוק בתהילים) "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"... נפשי איויתיך- הקב"ה הוא הנפש דכל ישראל". הקב"ה נקרא "נפשי", ואליו אנו מתאוים. הוא "נפש העולם". כל חיינו נמשכים ממנו ונכללים בו, ואנו נשאבים אליו מעצם קיומנו. "והיינו כי עזה כמוות אהבה..." (שם).
והוסיף בעל "ראשית- חכמה" בפירוש הפסוק: ""אף רוחי בקרבי אשחרך"- "כי מילה בקרבי הוא מיותר,... (אלא)- כיון להביא פסוק זה אשר בידו להראות שממש ניצוץ הקב"ה ושכינתו בתוך האדם, והנשמות הם חוטי שלהבות הנמשכות מלמעלה למטה..." והפסוק כך הוא: "נפשי- איויתיך בלילה, אף רוחי- דהיינו קוב"ה ושכינתיה, והם: בקרבי אשחרך". (ראה שם בשערי- האהבה פ"ג).
רבש"ע הוא נפש העולם, והוא נפשנו עצמנו, הוא אמיתת חיינו- בקרבנו פנימה, בשורש נשמתנו. ואהבתו אינה דומה לאהבה של דבר שמחוץ לנו, שהיא אהבה שיכולה להפסק. אלא לאהבת העצם, חלק מאהבת עצמנו. אי אפשר להפרידה, ואיננו מציירים את עצמנו זולתה. אכן, כי עזה כמוות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. זו התשוקה לחיים, התשוקה לאלוקים. כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים.
במוצאי ט' באב, כשעוד מהדהדת באוזנינו קריאת הקינה של "ארזי הלבנון", ונשמתו של ר' עקיבא שקיים בעצמו את "ואהבת את ד' אלוקיך בכל נפשך- אפילו נוטל נפשך", ו"אשריך ר' עקיבא שגופך טהור בכל מיני טהרה"- וכשפנינו לקראת ימי אלול, ימי הרחמים והסליחות, בוקעת ועולה, וחודרת עד תהום, המצוה הקיומית של אהבת ד'. השיבה אל ד' היא השיבה אל החיים. "והתשובה הראשית... היא שישוב האדם אל עצמו, ומיד ישוב אל האלוקים..."אורות- התשובה פט"ז).