כבר מחצות היום המר והנמהר, יום תשעה באב, פותחת כנסת ישראל את אזניה לקריאה זו להתנחם. מתנערת היא מישיבתה והתגוללותה באפר, ומתרוממת בהדרגה לחיים מחדש. שוב נפרשת הפרוכת על ההיכל, הבית מתחיל לחזור לסדרו הרגיל, ואבלי ציון וירושלים מתיישבים על ספסל רגיל כאדם מן הישוב.

ואל יהי הדבר קל בעינינו. אין זה מובן מאליו, מה שיודעת כנסת ישראל להתנער, לקום ולשוב אל החיים. אם נעמיק חדור אל עומק הצער אותו היא חשה בימי בין המצרים, ובשיאם- יום תשעה באב, נתקשה להבין מאין היא שואבת את כוחותיה לקום.

נתאר לעצמנו מצבים מתוך מקרי האבל הפרטי, המתרחשים בעולם, ומשברים את לב המכירים והשומעים. בהגיע המנחמים אל בית האבלים, פעמים רבות הם מוצאים את האָבֵל, הלום הכאב, מתקשה אפילו להרים עיניו אליהם.

אין זה מפליא, וודאי שלא מעורר ביקורת. מי יוכל לשפוט את האדם בשעה שנחרב עליו כל עולמו, בהתרסק לנגד עיניו כל אשר בטח בו, ונגוז כל תקוותיו וחלומותיו בהנתק כל עוגני חייו. העולם כולו, עם כל חללו, מנעמיו, שמחותיו וחמדותיו, לזרא הם בעיניו, לאין ואפס נחשבו.

גם משחלפו שבעת ימי האבל ואחריהם השלושים והשנה, פעמים רבות מתקשים השכולים לשוב אל החיים. גדול ומלא נוכחות מידי הוא החור שנפער בנפש. שוב לא ישובו עוד החיים להיות מה שהיו. שוב לא יחזרו העליצות והחדוה ללוותם.

ויש וישתומם המבקש במצאו את האבל אמנם עצוב וכאוב, אך לא מרוסק. אז ישאל המתבונן את עצמו: מהי פשר התופעה? אחת משתי אפשרויות לתשובה: או שכאבו אינו גדול כל כך מפני שלא היה כה קשור למנוח, שמא לא אהבו באמת. האפשרות השניה היא שיחד עם צערו וכאבו הנוראים, מפעמים בו שאר רוח וגבורת נפש כה אדירים, עד כדי להתמודד בגבורה, להמשיך לצעוד עם החיים ולהשאר מעורב עם הבריות. אדם כזה יעורר הערכה והתפעלות גדולה בלב כל רואיו.

לא פחות מזה יתפעלו הבריות בראותם אותו מתאושש במהרה, ככלות ימי האבל, וחוזר אל החיים. הרבה גודל נפש נדרש להתנהגות כזו. לא מעטים "הרימו ידיים", שקעו בדכאון וסיימו את חדלון ושקיעה. אף אליהם אי אפשר לבוא בביקורת.

כמשפט היחיד, כן משפט האומה כולה.

כמה יש להשתאות על קימתה מהתפלשותה באפר חרבנה. "גדול כים שברך". אומר לה הנשיא לאומה, וכבר אמר על כך אחד המתבוננים: מכאן ניתן להסיק, כמה גדול הוא הים... כך אומה אחרת, בנפול עליה אסון כבד כל כך תרוסק ותתמוטט במהירות, עד טמיעתה והימחותה כאומה מעל פני האדמה.

היכולת לחזור לחיים מלאי מעש, עזוז וגבורה, שהיא תכונה כה אופיינית לישראל, הרי היא עדות על גודל נפשה, על אמונתה ובטחונה באפשרות התיקון והגאולה השלמה, ועל אופיה מלא האומץ, המרץ והשמחה.

אשרי עולם שאומה זו בתוכו, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שד' א-לקיו.