משה עומד "בעת ההיא" אחרי כיבוש עבר הירדן, ומתאר לעצמו שאולי בכל זאת הוא יוכל להיכנס לארץ, ומתחנן על כך לפני קונו. אפשר אולי לנסות לצייר את התמונה של משה שמבקש, לא על עצמו ועל טובתו חלילה אלא על טובתם של צאן מרעיתו בארבעים השנים האחרונות, וחז"ל מלמדים עד כמה תחינתו היא רק "למענכם", בשביל להכניסם לארץ בקומה אחרת בתכלית, כניסה ששוב לא תהיה ממנה יציאה ופרידה.
ואף על פי כן ה' לא נענע לתפילתו, גם הוא "למענכם" ועוצר את אותה תחינה נפלאה.
ולמדנו כאן מצד אחד עד כמה לא בידי האדם להחליט שגזרת ה' לא יכולה עוד להשתנות ושכלו כל הקיצין, ועל כן עליו לא להתייאש ולפעול. ולמעלה מכך למדנו, שגם כשאדם מבקש לגמרי מהבחינה האמיתית והנכונה, כל זה מבחינתו בלבד אבל נסתרות דרכי ה', והן בוודאות מעולות יותר ממה שעין כל אדם יכולה להביט ולהחליט, ועל כן הנהגת ה' טובה בכל מצב שהוא, ועל המתפלל להרכין ראשו וליבו למול הגזירה האלוקית, להבין שלא את הכול הוא יכול להבין, ולהמשיך לפעול עם א-ל גם כשהעניינים לא בדיוק מתאימים עם השקפתו האנושית, ותהיה גם זו של משה רבנו. ולמעלה מכל זה למדנו שבכלל אין התפילה נועדה לשמש כאמצעי גרידא להשגת המבוקש הנכון והראוי, אלא בדיוק להיפך. התפילה אינה בבחינת אמצעי אלא מטרה! היש כולו ובראשו האדם משתוקק להתכלל במקורו האלוקי, להיות חבוק ודבוק בשורש כל מציאותו, להתעלות מעל העכשווי והמוגבל למרחבי האינסוף האידיאלי, להיות קשור ומאוחד איתו יתברך. אלא שבניגוד לכל הבריאה שמגשימה את התשוקה הפנימית הזאת רק בעצם מציאות חייה הטבעיים והקבועים, האדם גם מודע לצורך שלו בקשר הזה של חייו עם מקורם, ועל כן "מצוקתו" הקיומית היא מצד אחד החריפה ביותר, אבל מהצד השני ההתקשרות שלו עם רצון ה' היא בוודאי גם הנשגבת ביותר. עצם מציאות החיים של האדם היא התפילה, אותו קשר מוחלט מלא התעוררות קודש, שכל החסרונות המופיעים בחיים הם האמצעי לעורר את התפילה, להוציא את האדם מהסכנה של ההישאבות לרגעי והקטנוני, ולאפשר לו את תנועת ההתעלות. ועל כן גם כשהתפילה לא נענית מה בכך, הרי המבוקש האמיתי התמלא! הקשר הושג והתחזק!
משה מגלה בתפילתו ובאי ההיענות האלוקית אליה את מעלת ההשתוקקות הבלתי מוגבלת, את מה שהתשוקה היא לעולם נהדרת יותר מהמוגשם, ולזה עלינו לתת את הלב.
פרשתנו מלאה באהבה אמיתי, אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה מוגבלת בשום דבר, לא מתחילה ונגמרת במה שה' דווקא ממלא את רצוננו אלא להיפך במה שאנו מתגעגעים אליו, ועל כן בא הציווי באמצעה "והאבת את ה' אלוקיך בכל לבבך…", ובסופה שגם ה' "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם…כי מאהבת ה' אתכם…".