עודנו מתפלשים באפר חיינו, קרועי בגדים ומיואשים, בין זכרונות כאובים של עבר מפואר ובין אבדן תקוות עתיד, צץ ועלה לו, כבבואה מן המים, דיוקן עצמנו. מי ומה אנו, מה חיינו, היכן אנו בעולם, מה ערך חיינו, ומה מקומנו, העם המוכה השבור והמובס, במשפחת העמים עלי אדמות.
ושם, דווקא שם, התחוור לנו בברור שאיננו אומה אחת מני שבעים אומות. שגורל יחודי מוביל אותנו, אם בנועם ואם בטלטלה עזה, אל חדר הפיקוד, אל בית ההגאים המנווטת את ספינת האנושות בדרכה ההיסטורית. לא נוכל לישב בשלווה בחלקתנו הקטנה ולהנות מחיים שקטים. עיני כל נשואות אלינו, מלמטה – מהעמים כולם, הנושאים אלינו עין שואלת ומצפה, ומלמעלה – מן התביעה האלוקית כלפינו להיות מה שהננו צריכים להיות.
כי בחורבן הנורא והמוחלט שריסק את כל חיינו, התחוור למעלה מכל ספק, שאנו איננו עם נורמלי, עם ככל העמים, שמעייניו נתונים לצמיחתו ושגשוגו, ויחסיו הבינלאומיים, נעים בין הגנה מאויב ובין טיפוח קשרי מסחר ותועלת לאומית. ודאי, גם אלה קיימים אצלנו, אך מעל גביהם ומקור חייהם – היעוד. שליחותנו ותפקידנו בעולם כעם ה' וכאור לעמים.
ובאמת, הן זו ורק זו היתה סיבת הנפילה, שכחת "אתה בחרתנו". הרצון להיות עם רגיל, נורמלי, פשוט, כמו כולם. כי עבורנו אין זה ויתצור על תוספת, מעלה, או כישרון מיוחד, עבורנו זוהי התאבדות, שכחת תעודת הזהות הלאומית, שכחת עצמנו.
"חטאו בכפליים – דכתיב (איכה א'): חטא חטאה ירושלים" כל חטא שחוטא כל אדם מישראל נספר פעמיים – הרי הוא חוטא כלפי עצמו, מחטיא הוא את חייו כפי שהיה עליהם להיות, וחוטא הוא גם כלפי ה"אתה בחרתנו", במה שהוא מעכב בחטאו את גאולת העולם, את מילוי היעוד העולמי, ואושרו ותיקונו של כל היש.
"ולקו בכפליים – דכתיב (ישעיה מ'): כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה". העונש המתחייב מן החטא גם הוא אינו רק נגזרת של החטאים המסויימים שעשינו. העולם כולו מתקומם עלינו כאשר אנו ממאנים למלא את תפקידינו כלפיו. מן התביעה התת מודעת כלפינו, להנהיג את העולם, עולה במודע אצבע מאשימה כלפינו, כאילו היינו מקור כל הרוע של המין האנושי. מכאן הזוועות, הפרעות והשמדות ובימינו – ההתערבות הגסה במדיניותנו והתמיכה באויביינו.
"ומתנחמים בכפליים – דכתיב (שם): נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" (איכה רבה סוף פרשה א'). אותה מילה מתוקה – "נחמו" שתי הוראות יש לה: א. התנחמו, התמלאו ניחומים. ב. נחמו אתם את הזולת.
גאולתם של ישראל, שלראשית צעדיה זכינו להיות עדים, ב"ה, זה כמה עשרות שנים, יש בה נחמה לנו, כעם דווי גלות, מלא חבלות בגוף ונפש, והנה זורחת לה השמש לרפאותו. ומתוך כך, וללא שהיות, חוזרת הנחמה כלפי המלכות האלוקית המלווה אותנו כל הדורות, ואנו מקימים את השכינה מעפרה, משיבים אותה לציון, ומעלים את העולם כולו אל מסלול התיקון והגאולה.
בזמירות יום השבת משוררים בכל בית בישראל: "ואשרי כל חוכה לתשלומי כפל"... תמוה: כיצד יהין אדם לחכות לגמול כפול ממעשיו, והוא: "גומל לאיש חסד - כמפעלו"! נראה שתשלומי כפל אלו רומזים להפטרתנו, לאותה נחמה כפולה של אחרית הימים: נתנחמה בכפליים – נחמו, נחמו עמי.
כי לא ככל העמים בית ישראל: גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותנו, ובשביל כך גדולות הן צרותינו וגדולים גם תנחומותנו" (אורות התחיה).