הרבה צרות בחיים, הרבה חורבנות, נפילות, אסונות, טעויות ותהיות, מכשלות וכשלונות – והם כואבים, וקשה למצוא עליהם נחמה. כיצד "מפעל חסד" שכזה חרב, ונפל לטמיון, כיצד בתיהם של צדיקים נחרבו והפכו לעיי חרבות. כיצד מרחוק נעמוד, בציר הכיסופין, ונראה את החורבות, את השממה ואף גרוע ממנה, במקום שהיה חי ופועל לשם שמים.
 
בימים אלו, מוסרים לנו חכמינו את הידיעה הפשוטה והיסודית והנשכחת – "דיו לעבד שיהיה כרבו". כל החורבנות, כל הצרות הפרטיות – שורשן בצרה הכללית. כל הנפילות והטעויות שבחיים הלאומיים והחיים הפרטיים, נעוצים בנפילה הגדולה. אין בית מקדש, אין בית לרב, וממילא מתעוררים הקשיים, חוסר הבהירות, ערפול ובלבול, קשיים ומשברים.
 
משל לכיתת תלמידים, שעזה אותה מלמדה האהוב, והיא נותרה ללמוד לבדה. זה נאבק עם זה, וזה מציק לזה, זה אינו יודע מה ללמוד, וזה אינו יודע כיצד ללמוד, מבין ישר וזה מבין הפוך.
 
ומשל לאדם שנידון לעונש קשה, עונש שאינו חד פעמי אלא מתמיד ומתמשך. על עיניו נקשר בד, שחור ואטום, קשור והדוק היטב, והוא נשלח לדרכו, הולך בלי לראות. והוא נתקל בעמוד ונופל בבור, מסתבך בקוצים ונפגע ממזיקים. כל כך הרבה בעיות, כל כך הרבה צרות, והכל מתחיל בבעיה אחת גדולה. המציאות לא מאירה, העיניים לא רואות, הבהירות לא משתקפת. החיים מלאי תעיות, ספיקות, נטיות שמושכות לכאן ולכאן, ואנו מנסים לסלול דרך בתוך האפילה.
 
ירושלים אורו של עולם, במקדש חבוי האור, בבניינו של המקדש מתעלים החיים לרמתם האמיתית. חיים עם מקדש הם חיים אחרים. הם חיים עם הרב בביתו. יש שכינה, יש טהרת החיים. יש כיוון ברור לכל כוח, יש מבט בהיר על כל המציאות, יש ודאות. הציפייה למקדש היא ציפייה לדבקות. "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים, צמאה נפשי לאלוקים לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים". ולכן – "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך, ואבואה אל מזבח אלוקים..." (ראה תהילים מב-מג).

בהיות המקדש על מכונו מתגלה האחדות הגמורה של שמים וארץ, של הפנים והחוץ, של נשמת החיים וכל ענפי החיים, הנפש וכל כוחותיה, ואפילו הגוף ונטיותיו, הכל מתאחד, הכל מתאים הכל מאיר.
 
ההתייחדות עם המקדש בימים אלו צריכה להפיח בנו רוח. אין אלו ימים מנותקים משאר ימות השנה. הימים הללו אינם ימי אבל גרידא. הם ביסודם ימי תשובה. התנועה אל המקדש שייכת לכל מפעלינו בחיים, כל הכוונת הכוחות, טיהורם והתאמתם אל נקודת הקודש.

(בסוגריים יאמר, שהמבנה הקיים כיום של מערכת הלימודים, הממקם את עיקר ימי החופש דווקא בתקופה זו, מקשה ופוגע בהתרכזות אמיתית בעניינה. ואולי העניין "שוו" חשיבה מחודשת, לימים יבוא, בהם תתנהל כל מערכת החינוך בצורה לכתחילאית על פי דרכה של תורה, ושמא ראוי יהיה לשנות (ולצמצם...) את מיקומם של ימי החופש.)