בתחילת הפרשה אנחנו מתוודעים לתחנוניו של משה לעבור את הירדן ולראות את הארץ הטובה את ההר הטוב הזה והלבנון. לפי רש"י ההר הטוב זה ירושלים והלבנון זה בית המקדש. גם בשיר השירים בית המקדש נקרא לבנון, והסיבה על דרך הפשט היא שבית המקדש נבנה מארזי הלבנון.
אבל הגמרא ביומא מנמקת עוד שני נימוקים לקשר הלשוני שבין לבנון לבין בית המקדש. לבנון – על שם שמלבין עוונותיהם של ישראל, לבנון – על שם שהוא מלבלב. שתי בחינות במקדש אומר המהר"ל, בספרו גבורות ה', בחינה אחת בה רואים את המקדש כדבר נעלה נבדל מרומם, מלבין עוונות, מרים אותנו מהשיקוע בחיים החומריים, ויוצר את הכיבוס, נקיון, עילוי. בית המקדש הוא גם מקום מלבלב מקום שמחייה אותנו, נותן לנו כוחות, שמחה אנרגיות, מאיץ את עבודת ה' שבתוכנו, מרומם את רוחנו, מאחד את האומה, מפריח אותה. החסרון של המקדש, החיסרון הכפול הזה, חסר ליבון וניקוי, חסרה שמחה ורוממות וחיות, חסרון המקדש מורגש על ידינו בימים האלו, אם אין מקום שמנקה את החטאים אז גם לא מנקים בגדים, אפילו גם לא מנקים את הגוף, אם אין מקום שמרומם, ומחייה ומחדש, אז איך נרגיש התחדשות, איך נברך שהחיינו, איך נשמח, איך נעלוז ונרקוד. הנחמה היא בוודאו שהמקדש נמצא, המקדש נמצא, הוא קיים, הוא ישנו. אין ספק בדבר, אולי אנחנו עוד לא רואים אותו, אולי עוד לא ראויים להתוודע אל קיומו, אבל הוא נמצא. הנחמה היא לא על עתיד אלא על מציאות הווית קיימת. המקדש חי וקיים. אומר הכלי יקר שגם כשבית המקדש אינו קיים, מי שראוי – רואה אותו. אברהם ראה את המקדש, משה ראה את המקדש. וגם אנחנו בעזרת ה' ככל שנתלבן ונלבלב, ככל שנהיה יותר אחוזים בלבנון, נזכה לראות את המקדש בין אם בעיני רוחינו ובין אם בעזרת ה' בעיני בשר ודם, בקרוב, בעזרת ה'.