לרוב, אצל מבוגרים, כשמבקשים משהו, זה ברור שיש לזה מחיר... או לפחות תקבל את מבוקשך רק אם "מגיע לך", בזכות ולא בחסד, ולכאורה החוק הזה בודאי קיים גם בעולם הרוחני- לפי הזכויות והמעשים הטובים - התפילה יותר מתקבלת. כשאדם למשל בישיבה או באיזה מהלך רוחני עמוק, בודאי שהוא מרגיש יותר 'בנוח' לערוך את החשבון של 'מה מגיע לי', וביותר צדיקים, מכח צדקותם וכוחם הפנימי יכולים לגזור – והקב"ה יקיים "תגזר אומר ויקם לך".
אלא שמשה רבנו בתחילת הפרשה אינו נוקט בדרך זו, למרות שכנראה, זכויותיו אינן מעטות כלל... משה משתמש בלשון "תחינה", "ואתחנן אל ה'", לשון "חינם", משה אינו מבקש להיכנס לארץ מכח מעשיו וזכויותיו אלא ב"מתנת חינם". מפשט הפסוקים היה אפשר להבין שאין למשה מספיק זכויות, מספיק נקודות, כדי להיכנס לארץ - "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שב במקומך, אינך זכאי לכך.... אך רש"י נוקט פה כלל "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם...", כלומר משה זכאי להיכנס לארץ אך בתפילתו הוא פונה להנהגת ה' ה'חינמית'. על כך תמה הרבי מקוצק- אם אכן יש למשה זכויות מדוע עליו להתחנן, אם זכויותיו מספיקות כדי לבטל את הגזרה - הקב"ה היה צריך מעצמו לבטלה!
מסתבר ששני אלה, הזכות והחינם, הם שתי מערכות של תפילה ובקשה, שני מהלכי חיים, שקשורים ותלויים זה בזה. ישנו מהלך של תנועה, התקדמות, מיצוי כל היכולת האנושית וההגיונית, תיקון מידות, מעשים טובים, כל מה שאפשר כדי להיות זכאים ולא להצטרך למתנת חינם "שונא מתנות יחיה" גם ברוח, אבל לעולם יש נקודה שבה עומד אדם ומבין שמכאן והלאה אין הדברים תלויים בו, מכאן זה רק סייעתא דשמיא, רק המתנה ופתיחות למה שיש למציאות בדבר ה' לומר לנו. נקודת במעבר היא לא פשוטה, באמת צריך להגיע לנקודה בה הגענו למיצוי הכוחות והזכויות שלנו "רב לך" ובאמת בנקודה הזו מתברר שזה לא הכל או ביותר חריפות - זה לא כלום, ושם לבקש מתנת חינם, לשים את כל המהלך הטבעי שלנו בצד ולחפש את המתנה.
אכן יש משהו נפלא בלקבל משהו שמגיע לך, שעבדת עליו. הסיבה הפשוטה היא שדבר שאדם השקיע בו הוא נקשר אליו, במהלך החיים מתברר לו ברצונו שזה דבר עצמי לו. המתנה נראית חיצונית לכאורה, היא אינה מגיעה מנקודת העמל אלא נשארת חיצונית. אבל השאלה היא מי נותן המתנה... כי יכולים להיות גם מצבים הפוכים, אדם עמל ומשקיע אבל לא 'נקשר', לא בטוח שזה המאמץ הנכון והעמל שיקנה לו את מבוקשו. אבל יש נקודה פנימית ונסתרת, תת מודע, ששם ישנה ודאות, שם הדברים מסודרים ומתאימים, זו מתנה, זה לא מגיע ע"י עמל ישיר ו'עושר' אלא דווקא ע"י 'עניות' ופניה לנקודה העמוקה ביותר באדם - תחינה, "תפילה לעני כי יעטוף...."
ארץ ישראל ועם ישראל הינם חיבור מסוג כזה, חיבור של מתנה, לא רק בגלל הזיעה והדם שנשפכו אלא קודם כל בגלל הבטחה, בגלל חיבור עמוק. השפת אמת מסביר שמשה הוא בחינת תורה - בחינת העמל וההתקדמות וא"י היא בחינת תפילה - מתנה. משה מכוון בתפילתו לקשר הזה אך נענה רק חלקית "תראה ושמה לא תבוא...".