לקראת חלקה האחרון של פרשת ואתחנן אנחנו קוראים את "שמע ישראל". יחד עם קריאת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", מופיעה בסמיכות מצווה מיוחדת, מצוות אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך" כפי שמתפרטת המצווה: בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך.
אהבה, אומר המסילת ישרים, תלויה בהכרה. אפשר לפחד ממשהו בלי לדעת, בלי להכיר, אדרבא, לפעמים דווקא כשלא יודעים יותר מפחדים, יש פחד מהלא נודע, מהלא מוכר. אבל באהבה זה לא כך, אי אפשר לאהוב אלא רק מה שאתה מכיר. אי אפשר לפתח יחס של סימפטיה, של רגישות וידידות אלא כלפי המוּכר. ולכן חלק ממצוות ואהבת את ה' אלוקיך אומר הספרי זה להכיר. להכיר את ריבונו של עולם, להכיר את מחשבותיו, את רגשותיו, את רצונותיו, את מטרותיו, את ערכיו, להכיר את התורה. כי בלי התורה אי אפשר לאהוב. ולכן ממשיכה הפרשייה של ואהבת את ה' אלוקיך ואומרת: "ושיננתם לבניך ודיברת בם", לדבר, להכיר, לעסוק הרבה בהכרה, גם בשבתך בביתך, וגם בלכתך בדרך. צריך להכיר את המחשבות האלוקיות ואת הרצונות האלוקיים במצבים משתנים. מה הם הערכים האלוקיים כשאנחנו בחיים מסודרים, ומה האמירות האלוקיות, מה הם דרכי ההתמודדות שהקב"ה מלמד אותנו במצבים מורכבים של הליכה בדרך. ככה זה כשרוצים להכיר, צריך להכיר את המצבים השונים, את הדעות השונות, צריך להכיר את המגוון, מגוון העצות, מגוון הערכים, מגוון הרעיונות.
אהבה באופייה היא גם דבר מתפשט. כוחות החיים של אדם שאוהב, הם כוחות זורמים, כוחות מתפשטים, כוחות פורצים. ולכן אהבה מתגלה גם במה שנמצא על היד, "והיו הדברים האלה על לבבך" אבל גם "וקשרתם לאות על ידך", וגם בעיניים שמשוטטות לסביבה "בין עינייך" אהבה מתפשטת "במזוזות ביתך" ואפילו "בשעריך".
האהבה לה', הרצון שעוד ועוד חלקים בחיים יהיו קשורים, יהיו מחוברים, יהיו שייכים לאותה האהבה, לאותה הזדהות, לאותה הכרה, שהתכנים הערכים האלוקיים שאנחנו כל כך הולכים ומזדהים איתם יהיו מוקד ליותר ויותר עניינים בחיים. אהבה זו היכולת לאחד את החיים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד - ואהבת". או בגימטריה אהבה = אחד. אדם שאוהב הולך ומאחד את חייו סביב הגודל האלוקי סביב השמיעה האלוקית.
שנשמע ונתבשר בשורות טובות וימי האהבה הבאים עלינו לטובה, ט"ו באב, חג האהבה, יוביל לאהבה גדולה בין איש ובין רעהו ובין ישראל לאביהם שבשמים.