יסוד המציאות / הרב עקיבא קשתיאל
"כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם" (משלי י', כה').
ופירש המצודות: "מיד כאשר יעבור הסופה... יוכרת הרשע ואיננו, אבל הצדיק הוא דומה ליסוד העולם שאינו זז ממקומו".
אנו לומדים כאן כיצד להתבונן נכון על המציאות. לֵמה יש חוזק של קיום, ומה חולף והולך. למראית העין החיצונית, בודאי כוחו של הרשע נראה רב ועוצמתי, "יציצו כל פועלי און". אומנם, בהסתכלות פנימית אנו מבינים, שמה שנותן את חוזק הקיום ואת התמדתו איננו העוצמה החיצונית אלא התוכן, שהוא הוא היש בעצמו. יתכן מצב של תוכן דל מאוד, שמולבש בלבושי דמיון מרשימים מאוד. ברגע הנוכחי נראית המציאות הזו חזקה ושולטת, אבל העין הפקוחה רואה את הריק הממלא את הסוף של אותו רושם. מה שמכניע לאורך זמן הוא התוכן, המהות.
הסופה צריכה לחלוף, והרושם להתפוגג. אופנה תתחלף, הלך רוח כזה או אחר יעברו, ואותו מבנה שנראה בשעתו כל כך חסון ויציב- כליל יחלוף. "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף (ישעהו פ"ב). "ישנה ויחלף כליל כל ממלכות האליל, חסנך לעולם, לדור ודור נזכיריך" (ציון הלא תשאלי").
ועוד יש להוסיף: "הצדיק הוא יסוד עולם וסיבת קיומו ושמירתו מהפגעים" (רלב"ג). הקיום הנצחי של כוחו של הצדיק (לפי הפירוש הראשון- "יסוד עולם"- מתקיים לעולם) הוא בכך שהצדיק הוא "יסוד לעולם". הוא מסור כולו להטבת העולם ולחיבור אל שורשו העליון. הצדיק מקיים את העולם, וזהי סיבת קיומו שלו. הרשע, שדואג לפרטיותו, גם ערכו פרטי ומוגבל בערך ההיסטוריה, ואליו הצדיק הוא בעל ערך כללי בכל אורחות חייו ושאיפותיו.
המעבר מחורבן לנחמה מתמקד בעיקר בהסתכלות הנכונה על המציאות- מה קיים ומה חולף, מה מובטח ומה מקרי. החורבן מפגיש אותנו עם מציאות קשה, שמותירה רושם של אבדון וחוסר אמון בכח לפעול ולגאול. הנחמה היא תודעה אמיתית על ה"יש" שבחיים. "יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלוקינו יקום לעולם". הסתכלות זו דורשת אומץ וגבורה, לא להתפעל מרשמי החוץ הזמניים, יש לעלות על הר גבוה, ולהכריז בקול: "הנה אלוקיכם"!
נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם, שבת שלום.