המצבה היא בעצם אבן אחת, סלע חצוב, חומר גולמי כפי שהוא נברא עוד מימי בראשית, שהאדם אינו שותף בעצם יצירתו. לעומתה, המזבח הוא אוסף של אבנים רבות, מודבקות זו לזו, אחודות ומחוברות, והחשוב מכול – פרי מעשה האדם.
 
עבודת ה' בימי האבות, בדורות ה"ילדותיים" של ההיסטוריה האנושית, הייתה סביב המצבה, וענינה היא "לגלות" את ה' לאדם, לגרום לו להכיר את ה', להכיר בכך שהוא בורא עולם, יוצר כל מכוח כל יכולתו, והוא שליט על כל, על הטבע וכוחותיו ועל ההיסטוריה העולמית. גורלו של האדם הפרטי והכללי נשלט ע"י הבורא ונתון לחסדיו, והוא נכנע תחתיו. על המצבה הקריב האדם, ביטא את כניעתו וקבלת מרותו של הבורא.
 
אחרי מתן תורה, מתעלים ישראל כ"ראש חץ" לאנושות להכרה מפותחת הרבה יותר, שלא יכולה להשאיר עוד את עולמם הרוחני באותה מדרגה ממנה החל המסע לקרבת אלוקים. ממתן תורה נתבע האדם לא רק להכיר את ה' אלא להכיר בה', לחיות מתוך הכרה בתביעה האלוקית ממנו להפוך ולהיות מגורם נשלט שגורלו מעוצב מבחוץ, לשותף פעיל בעיצוב חייו, בהטיית ומסירת כל חייו מרצון ושמחה, מבחירה חופשית. לקחת את כל אבני החיים שלו, את כל מעשיו הקטנים והמאוד אישיים ולהדביק אותן במו ידיו עד להיותן גוש אחד מעוצב, פרי מעשה ידיו. ולא רק היחיד, אלא הכלל כולו גם הוא אוסף של אבנים פרטיות מדובקות זו לזו, חיות את חייהן מכוח ולשם מגמה כללית אחת, והיא מזבח חייהם. לא עוד כניעה פאסיבית משפילה, שסופה גם רשלנות מעשית, אלא התמסרות חופשית ונהדרת, היענות להצעה האלוקית לקחת חלק אמתי ומשמעותי בהופעת רצונו ייתברך. והיות והגענו לידי כך, שוב אין רצון ואי אפשר להסתפק בפחות מכך.
 
נקודה למחשבה. האם ומתי, עדיין יש לך עבודה על מצבה? איזו משמעות יש לדברינו לעבודת ימי אלול ומהלך קבלת עול מלכות שמיים שלנו?
 
 
(הכיוון של דברינו השבת עולה מדברי הרש"ר הירש הירש על הפרשה, פרק כ"א פסוק כ"ב.)