משפט זה של זקני העיר קיבל את פרשנותו בדברי חז"ל: "שלא פטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". מכלל לאו אתה שומע הן- אילו היו פוטרים אותו בלא לתת לו מזונות ובלא ללוותו, הרי שאז- ידיהם כן שפכו את הדם הזה! מדוע? הכיצד? האם נתינת מזונות וליווי של ד' אמות היו משנים את אשר ארע. (עי' רש"י ובמפרשים תשובות נוספות).
 
ותשובתם של חכמי המוסר- אכן, המזונות והליווי לא נמשכו עד לרגע בו הוכה, אבל בכל זאת פעולתם על האדם היא בעלת השפעה מעבר לזמנם המצומצם. יכולת העמידה של האדם ברגע הקרב, בשעה בו הוא מותקף, תלויה בגורמים רבים. המזונות הם הכח שיכול לעזור בשעת הלחימה, והליווי הוא תחושת השותפות. לאדם בודד, שאין מי שעומד מאחוריו ומשמש לו כ"גב", קשה לעמוד בקרב. כשאדם הוא "חלק מ...", כשהוא יודע שיש מי שדואג לו, חפץ בו ורואה בו שותף הוא מקבל כח גדול יותר לעמוד בכל המצבים, וכדרכם של בעלי המוסר, המשיכו את העיקרון המוסרי הזה אל מעבר לפרשיה מסוימת זו, אל כל "זירות הקרב" שבחיי האדם. לאדם התמודדויות רבות, מאבקים, אתגרים, קשיים. הוא צריך להתמלא במטענים, שיהוו לו מקור לשאיבת עוז ותעצומות, אמון ובטחון, גבורה וודאות.
 
ומי שאחראי על "ההטענה", ההורים/ המחנכים/ החברה כולה, צריכים לדאוג שלא לשלוח אף אחד לדרכו "בלא מזון ובלא לויה"- מזונות- זו התורה, שנאמר: "לכו לחמו בלחמי". התורה נותנת את הכח הפנימי, וככל שמלאים בה- יודעים כיצד להתמודד ולהתוות דרך. להתמלא בתורה, ברוחב ובעומק. בערכים וביסודות המוסריים, בטבע הנפשי שהיא מרנה, ובהדרכות וההוראות שהיא נותנת.
 
ולויה- זו האכפתיות, האמון, החום והאהבה. כל מי שיוצא לדרך צריך לדעת שיש מי שעומד מאחוריו, שהוא חשוב למישהו, שהוא לא לבד תוהה בדרכו. בודאי הוא יתקל בקשיים, בודאי הוא יגיע לפרשות דרכים, ואז- אז יתגלה כובד המשקל של המטענים שהוא קיבל, של תחושות השייכות שהוא ספג.
 
כמה יש לנו להתבונן בדברים, לעכלם, וכמובן ליישמם. בימים שבהם ילדינו "יוצאים לדרך", כל אחד בשלב שהוא נמצא בו- בגן, בבית הספר, בישיבה או באולפנא, "נטעין" אותם בכל הערכים ובכל האהבה והאמון, ומתוך תפילה לבורא עולם נתבונן כיצד הולך ונבנה לו דור חדש, נשמות חדשות, שאיפות חדשות, כישרונות ואיכויות חדשים, והתורה הולכת ומתברכת ואנחנו הולכים ונגאלים, בעזרת ד'.