בפרשתנו אנו נפגשים עם הציווי המיוחד: "תמים תהיה עם ד' אלוקיך". ציווי זה מופיע בהקשר של איסורי הכישוף והדרישה אל המתים למיניהם. בהמשך הפסוקים נאמר: "כי הגוים האלה... אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ד' אלוקיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד' אלוקיך, אליו תשמעון". מהו ההבדל המהותי בין הקוסמים לבין הנביא, אם אכן גם הנביא בא להודיע לנו את העתידות? (ראה גם בפירוש המלבי"ם והנצי"ב שהתיחסו לכך).
ננסה להתבונן בכמה משפטים על עניין זה.
התורה מרחיקה מאד את כל הנסיונות "להתחכם" עם הטבע, וכלשונו המפורסמת של הרמב"ן: "ראוי שתאסור התורה שיונח העולם למנהגו, ולטבעו הפשוט, שהוא חפץ בוראו". ובלשון ר' בחיי: "אין עמידות העולם וקיומו אלא אם כן ילך על טבעו הפשוט אשר בו בראו וחדשו הבורא יתברך". הטבע כלול מכוחות רבים, הפועלים בצורה משולבת ויוצרים מערכת שלמה של תפקוד, מערכת הטבע. למערכת זו יש גם מגבלות, היא כבולה בסדריה, כפי שנוצרו מראשיתם. האדם הוא יצור שונה. יש בו משהו אחר, לא מוגבל ולא טבעי. הוא מעמיד כל דבר בביקורת, בודק וחוקר, מנסה לראות האם אפשר אחרת, האם אפשר לשנות ולשכלל. בכוחו זה, מסוגל האדם לשנות ו"לערבב" גם את הכוחות שבטבע. האדם יכול "לבלבל" את הטבע, ו"לשחק" בו כפי רצונו. כאן נמצא הסיכון. כל זמן שהאדם חוקר את הטבע, ומפיק ממנו את היסודות הגלומים בו- הרי הוא עוסק במדע אמיתי, שהוא שער לאמונה (כדברי ריה"ל בספר הכוזרי). אבל ברגע בו האדם מנסה לשדד את מערכות הטבע עצמן, ו"לכשפן"- הרי הוא חוטא למטרה. בכך הוא מתרחק מתפקידו האמיתי, והוא הנהגת הבריאה אל יעודה המוסרי. כשהאדם מחפש "פתרונות מדומים" בשינוי הטבע, הרי בכך למעשה הוא ממליך על עצמו את הטבע, על הכוחות העיורים והדוממים שבו, והוא- האדם- הופך לעבד המשועבד אליו. במקום למלוך ולהוביל את הטבע, ולהעמיד בראש את צלמו העליון, צלם האלוקים, הדעת והדיבור- האדם נעשה "תוצר" של תהפוכות הטבע. הטבע טומן בחובו תהומות עמוקים ותהיות גדולות. גם "בלאגן" ו"כאוס" אינם חסרים בו. כשהאדם איננו נותן לטבע להתנהג במהלכו, הוא עלול להפוך את הטבע לנוראי. הכוחות העיורים החזקים עלולים לפרוץ ולהשפיע יותר ממה שהם נדרשים. כוחות ההעדר והכליון. המוות, החסרון, המזיקים למיניהם- כל אלה קיימים, אבל נסתרים במקומם. התערבות לא נכונה מעוררת כוחות שליליים אלה לפעול הרבה מעבר למה שהם יועדו אליו במקורם. אלו הן כוחות טומאה.
לא לשם כך נוצר האדם. עם- ישראל נשלח לעולם לגאול את האדם מתסבוכת זו עם הטבע. יש לחשוף ולגלות את הנקודה העליונה שבאדם, ורק מתוכה יתקיים בו: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים". חיי עם- ישראל אינם נשענים על הטבע, ואינם מנסים "להתחכם" ולשנותו. הטבע איננו המלך, ואיננו תלויים בו כלל. וכלשונו של הרש"ר הירש: "נימה קלה של גורלנו ומעשנו אל תהא מנותקת מד'. עלינו להיות עם ד' בשלמותנו... ד' לבדו הוא מנהיג גורלנו ומדריך מעשנו, הוא לבדו קובע את עתידנו ורק רצונו הוא קנה מידה למעשינו ולמה שנמנע ממנו לעשות. לא מולך עיור של גורל שולט עלינו, לא המתים, לא המקל והחולדה, לא הזיות חולניות של מנחשים..."
לאור זאת, נבין את ההבדל היסודי בין אלה לבין הנבואה. הנבואה איננה "התחכמות" עם הטבע אלא היא התעלות מעל הטבע. בנביא מתגלים כוחות של סדר על- טבעי. הוא נקשר לסדר חדש, עליון, ומתוכו הוא מביט וצופה. לא בשינוי הטבע אלא בהתעלות מעליו.
יתירה על כך, הנבואה ביסודה לא באה כלל כדי להודיע עתידות, אלא כדי לעורר אותנו לדרך ד', ולהודיע לנו את רצונו. (כפי שהשריש זאת הרמב"ם בכמה מקומות בספריו). הודעת העתידות שבנבואה מצטרפת כך בהקשר של הזירוז והקריאה אלינו לשפר את דרכינו ולתקן את העיוותים שיש בנו. אין כאן מהלך של התמכרות אל הטבע ונסיונות להפוך אותו לצורות שונות. יש כאן מהלך של התקשרות למימדים מוסריים ורוחניים, של עילוי ויישור החיים לפי תפקידם ותכליתם האמיתי. וכך כתב הרש"ר הירש: "הנביא לא נשלח כדי שנשאל ממנה עצה על מעשינו או כדי שנבקש ממנו גילוי נסתרות. הוא לא בא לספק את רצון האדם להשיג ידיעה שנמנעה ממנו. ד' לא שלח את נביאו כדי שנשמע מפיו את מה שאנו רוצים לדעת, אלא כדי לומר לנו את מה שד' רוצה שנדענו. הנביא איננו שליחנו אלא שליח ד'".
לא פעם "צצים" נסיונות חדשים "לבלבל" את הטבע. לא פעם האדם מנסה ללכת נגד הטבע הפשוט, להתחכם ולדמיין שבכך הוא ימצא הנאה גדולה יותר, או רווח כלשהו אחר. לא זו דרכה של התורה. הטבע כפי שהוא הוא טוב. אין צורך להופכו ולנסות לחיות אותו אחרת. עיקר המגמה והעיסוק צריכים להיות מופנים אל תיקון האדם, טהרת הרצון, רוממות הדעת ויישור הדרכים. חודש אלול טוב ומבורך