הדרישה ל"משפט צדק" היא הנושא המרכזי בפרשיה זו שבתחילת פרשתנו, והיא חוזרת ונשנית בצורות שונות: לא תטה משפט, לא תכיר פנים, לא תיקח שוחד, ובהמשך – צדק צדק תרדוף.
 
דרישה זו – כנראה יש בה עניין משמעותי מאוד, שהרי כך דרשו חז"ל על הפסוק "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ וכו'" – כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן". הרי לפנינו, שכשרות הדיינים, יושרם, טהרתם ומוסריותם, מהווה סיבה לקיום האומה ולהצלחתה.
 
דומה שיש בדרישה זו יסוד מוסרי מהותי מאוד, שהוא כל כך פשוט ויחד עם זאת כל כך עמוק. אנחנו רגילים לחלק את האדם לשני מרכזים – המוח והלב, או במונחים אחרים – השכל והרצון. היכולת השכלית היא לכאורה כוח עצמאי, מנותק מהכוחות הטבעיים האחרים שבאדם, נטרלי, אובייקטיבי. "המדע" מציג עצמו כנתון מוחלט, כמציאות, וכלי המדע הם לכאורה כלים שכליים אובייקטיביים. במקביל ליכולת השכלית נמצא הרצון, המשולב מכל השפעות הרגש והדמיון. זהו כח סובייקטיבי, משתנה, אישי מאוד.
 
איסור לקיחת שוחד מלמד אותנו שהסתכלות זו לוקה בחסר. השכל "נע" בעקבות הרצון. גם השפיטה השכלית מושפעת מנטיית הלב, ואפילו תהיה הדקה שבדקות (וכדאי לראות על כך סיפורים על חכמינו בגמרא במסכת כתובות, דף ק"ו). כך נוסחו הדברים בספר המיוחס לאחד מן הראשונים, "ספר הישר": "דע, כי השכל הרבו לדבר עליו הפילוסופים, ולחלק אותו... וזה אין לנו תועלת בו ולא הזק. אך התועלת אשר יש לנו להבין וללמוד שנדע שהשכל הוא פרי הנפש, כאשר התפוח פרי האילן, והתפוח צריך לעבודה רבה מבעליו... כן צריך האדם להרגיל נפשו במידות טובות וכו'". השכל הוא חלק ממכלול האישיות שלנו, וכשאני חושב – אזי "אני", עם כל מה שיש בי, חושב. כל האישיות שלי מרוכזת כעת בחשיבה, והפרי הנוצר מהעמל המחשבתי הוא תולדה של כל זהותי. "נפש האדם אחת" (רמב"ם, שמונה פרקים, א'). הטהרה המוסרית איננה עבודה נפרדת מההתפתחות המחקרית והלימודית. הישגי השכל וישרות השכל תלויים בעומק הרצון ובטהרת הרצון. פעמים, שעובדות "מדעיות", הצצות חדשים לבקרים, ונראות כנתונים מוחלטים שאין מה להתווכח איתם – גם הן צומחות מעמדה מוסרית רצונית כשלהי. פעמים שהדברים יותר ישירים ונגלים לעין, ופעמים שהדברים עמוקים ועקיפים ומשתלשלים דרך הרגלים מוסריים ונורמות התנהגות של חברה שלימה, שאלה יוצרים "עובדות מדעיות", שאינם אלא תוצרת של הרצון שבאדם. ודוגמאות לא מעטות יש לכך.
 
אם נחזור לדרישה שפתחנו בה, הרי שהיא מקפלת בתוכה קריאה גדולה להעמדת החברה על אושיותיה הטהורות האמיתיות. מינוי דיינים כשרים איננו פעולה נקדתית, אלא מהלך שלם של בנין חברה על יסודות של צדק אלוקי. על כך אנו מתפללים: "השיבה שופטינו כבראשונה וכו'". ועל כן, אכן כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם  על אדמתם. הצלחתה המעשית של האומה היא תולדה של המערך הפנימי של סדרי החברה, דהיינו – טהרת העמדה המוסרית, המובילה יושר של דעות ושאיפות החודרות לניהול החיים בכל מצביהם.
 
בעלי החסידות דרשו את הפסוק שבתחילת פרשתנו על שערי ליבו של האדם: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", בשערים שלך. כל אדם הוא שופט ומושל של עולמות שלמים, המצויים בתוכו. ופניה זו קוראת לכל אחד לטהר את שופטי הלב שלו, בכל אורחות חייו.
 
עם כניסתנו לחודש אלול, מקבלת הקריאה הזו משמעות מיוחדת: "הישרות הטהורה אומרת שכל עמל המדע צריך שיהיה מכוון אל היסוד האידיאלי ליתן לרצון האנושי את הפנים היותר טהורים הראויים לו לעדן את הרצון, לאמצו, לקדשו, לטהרו..." (אורות התשובה, ט"ו, ב').