המאפיין של כולם הוא שכולם בעלי חשיבה ואחריות ציבורית. האחריות הציבורית של השופטים על החלת התורה בכל חלקי החיים של האומה, האחריות של הכהנים על טהרת העבודה וההתמסרות הלאומית אל מגמת הקודש, האחריות של המלך לדאוג שהשיקולים בכל הנושאים המדיניים שההלכה לאו דווקא יודעת מה לומר בהם, יהיו לטובת האומה, לטובת שם ה', והנביא המבקר הגדול, חושף מזכיר מה היא נשמת האומה, מהם רצונותיה הפנימיים ולאן פניה מועדות. במקום שבו השכל לא יודע מה לומר יש את הרועה את הנביא שיודע לפתוח תעלומות ונסתרות. אבל אחרי כל המערכות האלו שבאות לכסות את כל הפינות ואת כל החלקים והשטחים של החברה עדיין יכול להיות שיהיה משהו שהוא מעבר להשגה, מעבר לתפיסה, זה דבר מאד מאד קשה. הדבר הקשה ביותר לחברה וגם ליחיד זה הלא נודע. אותם חלקים בנפש, בחיים, אותן סוגיות שאנחנו לא מצליחים לפתור אותם. שיש ערפל שאופף אותם, כאילו הראש שלנו נעלם באותו הרגע, המחשבות שלנו נאלמות ומוסתרות.

אחרי כל המוסדות המאד מאד מרשימים הללו, מסיימת התורה בפרשת עגלה ערופה שבה מוצאים גופה של אדם  שלא נודע מי הכהו, הלא נודע הזה הוא נורא. הוא מטיל אשמה כללית על כולם, כולם מרגישים אחריות, זקני העדה באים, המנהיגים הסנהדרין, זה עניין שקשור לכולם, זה דורש כפרה לאומית 'כפר לעמך ישראל'. יש משהו שלא הצלחנו לכסות, יש נושא שנעלם מנגד עינינו, נושא חמור, דיני נפשות. האם יתכן שדיני נפשות, עניינים הקשורים לחיים של אדם לא הצלחנו לכסות, לברר אותם לדון בהם כראוי למנוע אותם. במצב הנורא הזה אנחנו מרגישים ערופי ראש. מרגישים כאילו נעלמה מאיתנו המחשבה התודעה ההתבוננות . לערוף עגלה, לערוף זה מהעורף ולא מהצוואר, מהמקום מאחורי הראש ולא מהמקום של הפנים, ההכרה וההתבוננות אלא החלק שמאחורי הראש, החלק הנעלם והנסתר. הכאב הוא אדיר. נדרשת כפרה וטהרה מיוחדת על אותם חלקים שהם מחוץ לתודעה ולשליטה שלנו. ביום הכיפורים שאליו אנו צועדים נבקש גם על העוונות הגלויים וגם על שאינם גלויים, על האינם גלויים מאוד כואב לנו, כמו חידה סתומה. אבל הרצונות והשאיפות הם שלאט לאט ריבונו של עולם יכפר לנו גם על שאינם גלויים. כך דוד מסיים: "מנסתרות נקני".