תמו תאורי תלאות המדבר, הניסנות הפורענוית העונשים והנפילות. משא התוכחה הנרגש והנוגע ללב של משה רבנו, מתקרב לפרק המסקנה. שלש הפרשות האחרונות: דברים, ואתחנן ועקב, גוללו באריכות את ארבעים שנות ההתנהלות במדבר תחת הנהגתו, או יותר נכון, על גבי כפיו הנושאות אותנו כאשר ישא האומן את היונק, כאם רחמניה המגוננת על ילדה מכל איום ומקיפתו ברחמיה.
 
 ועתה מגיעה תקפוה זו אל סיומה. עומדים אתם להיכנס לארץ, ולא בחסות משה. כמו אב, שבנו בגר ועומד לצאת מחסותו אל חיים עצמאיים, עומד  עתה משה וחונך אותנו לחיים בוגרים, לאחריות.
 
אם במהלך שנות הנדודים במדבר, על כל מחסור וכל קושי, פונים מיד למשה ואהרון. והם מספקים את הצרכים, הם מורידים מן ובשר, הם משקים את העדה ובעירם. הם עוצרים מגיפות ומגרשים נחשים, הם מוכיחים ומישרים והם מבקשים רחמים ומלמדים זכות, ועליהם נקהלים כל העדה להתלונן. כל אלו מגיעים לסיומם.
 
ואכן משול הדור המדבר במקרות לתקופת הילדות של עם ישראל. וילדים, זקוקים להורה ומחנך, שיקח את החסות והאחריות עליהם. אולם הילדות זמנה קצוב. מגיעה עת להתבגר.
 
ראשיתה של ההתבגרות, נקודות התפנית, היא הבשלתה של ההבנה שאני ורק אני, אחראי על מעשי ועל תוצאותיהם. ההבנה שלא אוכל לבוא בטענות ותלונות על אף אחד, מלבד על עצמי. רק אני יכול לפגוע בעתידי ולהמיט עלי פגעים ואסונות, ורק אני יכול ליצור לי חיים נעימים ומאושרים. שכן אני עומד לעצמי, אדון לעצמי, אדון למעשי ואדון לגורלי. בן חורין ובעל בחירה מוחלטת.
 
ראה, אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. מהיום, שני קטבים מנוגדים אלו, הברכה עד בלי די וחלילה הקללה עת תחתיתה, שניהם לפניכם! לכם נתתי, לא השארתי מאומה בידי. אתם המברכים, אם תשמרו ואתם המקללים, אם לא תשמעו.
 
מי שנפש חלשה לו, מי שחושש מהתמודדות ואתגר, קשה לו הבשורה. אך מי שכבר נתבגר ונתגבר מצפה לחיים חדשים, עם אתגריהם ותעצומותיהם.
 
על כן, ביום בו נכנסים בני ישראל לארץ. לפני כל התארגנות ומנוחה, אפילו זמנית, עולה כל העם יחד לחוויה מלאה עצמה והתרגשות, היא מעמד הברכה והקללה אצל אלוני מורה. זהו טקס הכניסה שטעמו ישאר טרי בזיכרון האומה עוד דורות רבים. הברכה עם כל עדינה ונועמה, והקללה עם כל נוראותה. וישראל עומדים ועונים אמן. ומעמיסים על כתפיהם את מלא האחריות. מכאן, לאחר שנצרבה ידיעה זו בעומק התודעה, אפשר לשוב אל הירדן ולכלכל את צעדי הכיבוש הירושה והישיבה.
 
וכל שנה נקראים הדברים הללו על ידינו בתקופה זו של נחמה והתנערות. ב"ויכוח" בין כנסת ישראל לבין הקב"ה, כביכול, אם "השיבנו ד' אליך ונשובה" או "שובו אלי ואשובה אליכם", על מי לפתוח בתהליך ההתקרבות והשיבה, מבינה כנסת ישראל שהיא האחראית ובה הדבר תלוי. ובפתח ממשמש ובא חודש הסליחות אלול: אני לדודי. ומתוך כך דודי לי.