בפרשתנו חוזרת ונשנית מצות עבד- עברי ושחרורו, אך ה"מנגינה" משתנה. בפרשת משפטים הנושא של הפסוקים הוא העבד: "כי תקנה עבד עברי - שש שנים יעבוד, ובשביעי יצא לחופשי חינם... אם אדוניו יתן לו אשה... וכו'".
הפרשיה בספר שמות מתארת את זכויות העבד העברי. האדון מחויב לכל מה שהתורה מזכה בו את העבד. אצלנו בפרשת ראה הנושא הוא האדון- "...ובשנה השביעית תשלחנו חופשי מעמך". ההדגשה כאן היא מחויבות האדון כלפי העבד, הבדל זה בא לידי ביטוי במצוה המתחדשת בפרשה, מצות הענקה: "וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלוקיך". האדון חייב לשחרר, ובזמן השחרור הוא חייב להעניק ולתת לעבד מתנות מאוצרותיו (הלכות מצוות הענקה התפרשו והתפרטו בגמרא במסכת קידושין, דף י"ז), המשך הפסוקים חוזר על הדגשה זו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן אנכי מצוך את הדבר הזה", ובהמשך- "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חופשי מעמך...".
בפרשת משפטים התבררה זכותו של העבד, כל אדם מישראל הוא במהותו בן- חורין, ואי אפשר שחייו יהיו משועבדים שעבוד אמיתי לזולתו, השעבוד הוא פגיעה בצלם- אלוקים של האדם. בפרשתנו אנחנו עוסקים בצד נוסף- היחס של איש כלפי רעהו. הנושא הוא מעמדו המוסרי של האדון, כיצד הוא מתייחס וכיצד הוא מעביד את מי שתחת רשותו. דגש זה מתקשר לציוויים הקודמים בפרשה- שמיטת כספים וחובת הלואה. גם כשאחד קצת "שולט" על השני, ונמצא במעמד גבוה ממנו, אסור לו שמצב זה יטשטש אצלו את היחס היסודי לכל אדם מישראל באשר הוא. עובדת היותו "משעבד" איננה באמת מקנה לו יותר "זכות קיום" מאשר לחברו הזקוק לו. דיני עבד עברי- לא פחות ממה שהם משמרים את זכויות העבד, באים הם לחנך את האדון.
חיינו מלאים במערכות יחסים שונות- אדון ועבד, מעסיק ופועלים, משכיר ושוכר, מלוה ולווה. אחד נזקק לשני. עלינו לשנן לעצמנו ולזכור- האדם וערכו אינם נמדדים לפי מעמדו. המעמדות אינן נוגעות במהות הקיום, בשורש היסודי של הנפש האצולה ממרום. הכרה זו היא העומדת בבסיסה של חברה מתוקנת, ועל גביה מתפתחים יחסים נכונים וישרים בין אדם לחברו.