ומהם החוקים והמשפטים – לכאורה, כל התורה כולה. אך התורה מפרטת ומתמקדת בעניין אחד: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקיך לאבותיך לרישתה.... אבוד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים...". כלומר, עקרית כל מקומות עבודה זרה. נראה, שהדגש המושם כאן איננו על שלילת ע"ז כשלעצמה אלא על ביטול הפיזור של מקומות העבודה. כך עולה מהמשך הפסוקים: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", דהיינו – "להקטיר לשמים בכל מקום" (רש"י), אלא – "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'..."
 
עקרון זה עולה גם מהמשך הפסוקים: איסור הקטרה בבמות, איסור אכילת קדשים, מעשרות וביכורים מחוץ לחומה. רוצה לומר: עבודת ה' מתרכזת סביב מקום אחד. הביטויים "המקום אשר יבחר ה'", או "לפני ה'" חוזרים כמה וכמה פעמים בפסוקים, ובוודאי הם מהווים את עיקר המסר שבהם. יש מקום שבו בחר ה', ושם אנחנו "לפני ה'", ובמקום זה צריכה העבודה להיות מרוכזת. הדרך להשגת קרבת אלוקים איננה מתחילה ביוזמה אישית פרטית של כל אדם היכן שהוא, אלא היא מתחילה במציאות ממשית של קירבה, של "לפני ה'".אחת המגרעות של עבודה זרה, מלבד הגשמת האלוקות שבה, היא הפיזור. העבודה היא פרי של תחושות אישיות של האדם, וממילא הם משתנות מאדם לאדם, מאומה לאומה, מתקופה לתקופה. ולמעשה, אין כאן התחברות למציאות ממשית ותנועה לקראתה, אלא התענגות והתרפקות על תחושות שבוקעות בתוך האדם. "עבודה זרה ותרנית היא", היא יכולה להיות פלורליסטית, "סובלנית", שהרי כל אחד "מתחבר" לאלוהיו שלו (לפחות בינתיים, עד שתחליף גם היא את האל לסיפוק חזק יותר).
 
היסוד הבסיסי להצלחת עם ישראל בארצו היא ההתרכזות סביב מהלך אמיתי של קרבת ה' הקיימת במציאות [בבחינת "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא "אשר בראתי את העולם" וכדברי ריה"ל בתחילת ספר הכוזרי]. היסוד האינדיבידואלי בוודאי לא ימחק ולא יטושטש, אבל הוא יבוא על גבי המציאות הכללית, הקיימת והיציבה, המוחלטת והנצחית. התהיות, החיפוש, הבירור, הרגש והחוויה האישיים – מקומם קיים בתור מרחב החיים הכללי של קרבת אלוקים הקיימת באומה. זהו אושרו של הפרט, וזהו עומק תחושת הוודאות שתלווה אותו בתוך מסע חייו הבחירי, הרצוף בעליות ומורדות, ספיקות ונפילות. תחילת הפרשה פונה אל האדם בלשון יחיד: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום..., ובחרת בחיים". הבחירה בחיים היא עניין אישי, בחירי. זהו מהפך שהאדם עובר עם עצמו, תהליך של שינוי, פיתוח מודעות, קניית הרגלים, בניין עמוק של דעת, כל אלה הכרחיים הם, אך הם יבנו את האדם כאשר הוא ישען על זרימת החיים הפנימית הזורמת בעורקיו הוא, במודע ושלא במודע, הלא היא הזרימה של חיי העם, חיי נשמתו, הקשורה וחבוקה בנשמות כל ישראל. ועל כן, ראשית כל היא מתאחד, מתאגד, מתרכז עם כל ישראל "לפני ה'", לא מתחיל בתהיותיו ורגשותיו האישיים. כך יהיו כל כשרונותיו לברכה, מתוך ודאות עמוקה של קשר החיים שבו אל כללות ישראל.