אולם עיקר התשובה אינה לא החרטה ולא הקבלה, אלא עזיבת החטא. לכאורה היא הפשוט והמובן מאליו שבין השלושה, פשוט עד כדי להתמיה מדוע נזכר כתנאי. הרי התשובה באה אחרי מצב החטא ולא בעיצומו.
 
אף על פי כן, היא עיקר התשובה, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ד' וירחמהו. זוהי בעצם התשובה. והיא המביאה את קבלתה ע"י ד'. שאר המרכיבים באו לחזק את העזיבה. להנציח אותו ולקבוע אותה היטב ברחשי הלב. אך העזיבה היא לב העניין ("תניא". איגרת התשובה). משעזב החוטא את חטאו עליו להאמין ולבטוח שאינו חוטא, כי אם בעל תשובה. שכן, אין דבר המעכב, את התיקון יותר ממחשבת האדם שהוא חוטא. לא 'חָטָא' כפעולה חד פעמית, אלא 'חוטא' כתואר קבוע, כמדרגת חיים, הקובעת כלפיה התייחסות אלוקית שלילית בהכרח.
 
והרי לפנינו מעגל קסמים שלילי. חטא האדם פעם אחת, וכבר ברי לו שקנה לו מדרגה שפלה והריהו מצוי בה. כיון שכך, מפקפק הוא ביכולתו לתקן. שכן תשובה, אפילו זו השלמה המכילה את כל המרכיבים, עדיין נראית פעוטה מכדי להעלותו מהדיוטא התחתונה שנפל שם, ממילא, סובר הוא, שלעולם נחתם על מצחו אות קלון שאינו נמחה, מתוך כך אינו מאמין שיכול הוא לקבל לעתיד בנחרצות שלא יחטא עוד. שהרי חוטא, דרך היא שחוטא שוב. במצב כזה, החרטה, התנאי הראשון, לכאורה, לתשובה, אינה מרוממת אותו ואינה מביאה לידי גמר את שני השלבים האחרים, אלא אדרבה משכנעת אותו שהוא רע וחוטא ומסתמא מכאן אי אפשר לעלות.
 
זהו שאמרו חכמים "רשעים- מלאים חרטות". אך תשובה אין כאן. זהו צער על המצב הקיים, אך כניעה מוחלטת מול שלטונו על האדם כביכול.
 
ע"כ צריך האדם להציב בראש הכל את העזיבה. לעזוב את החטא מתוך ידיעה וודאית שבכך הרי הוא בעל תשובה אמיתי. כבר לא חוטא אלא אדם רגיל שהחטא מאחוריו, ועתה בעוז וחיות, הוא ממשיך ומתקן את הרושם שנשאר ממה שהיה בעבר ואינו עוד. מעתה החרטה הנוראה אינה הולכת ומקבעת אותו באין אונים, אלא מזככת ומצרפת את נשמתו שנולדה מחדש.
 
ומתוך מתיקות הטהרה והזיכוך הללו, באה ההחלטה החגיגית והוודאית, שלא ישוב עוד לזה החטא לעולם. גם מפני שהוא כה רוצה בכך, לאחר הצירוף בכור החרטה. וגם משום שהוא וודאי מסוגל לכך, לאחר שכבר עזב, ובעוצמה, את החטא שהיה מבוסס בו בעבר.
 
זוהי התשובה. פשוט, לשוב. לשנות את הכיוון השלילי ולהמשיך לצעוד כמאז, בדרך הישנה והטובה.