ע"פ פירוש הרמב"ן, "המצוה הזאת" היא מצות התשובה, המוזכרת בפסוקים הקודמים- "ושבת עד ד' אלוקיך...". התורה פונה אלינו- מצוה זו, מצות התשובה, אינה רחוקה ממנו. אם יש צורך להדגיש, כנראה שבלב מקננת מחשבה אחרת. הרגש המתעורר בלב הוא שהתשובה היא אכן רחוקה. כיצד ניתן להתחדש, איך אפשר להתנתק מכל העבר, להשתחרר מההרגלים ובמיוחד מהרשמים שהם פעלו בנפש.
 
לעומת כל המחשבות, המוצדקות וההגיוניות כשלעצמן, פונה התורה באמירתה המעודדת והמחייבת: "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא".
 
"לא בשמים היא"- התורה לא ניתנה למלאכים. גורם אחד בעיכוב התשובה הוא חוסר האמון הנובע ממה שאדם מוצא בתוכו גם נטיות נמוכות.
 
אז, נשמעת בתוכו התהייה: "אילו הייתי מלאך, אילו הייתי נקי וצדיק, טהור ומשוחרר מכל היצרים ודומיהם. אז, הייתי שייך ומתאים, אבל...". "לא בשמים היא". התשובה שייכת לכאן. ההתאמה לרצון ד' ולעילוי החיים בעקבותיו נכונה גם כלפיך, אתה עם הגוף שלך, ועם כל תחושותיו.
 
"ולא מעבר לים היא"- התשובה גם איננה תלויה בסביבה. "אילו הייתי נולד שם, אילו הייתי לומד שם, אילו הייתה לי סביבה כמו של... וכו' וכו'". הסביבה כמובן יכולה להקשות או לסייע, אבל יסוד התשובה איננו תלוי בה. הוא מצוי בתוכו של האדם. היכן שהוא, בכל מצב ובכל מקום.
 
"כי קרוב אליך הדבר מאד"- הרבה יותר ממה שאתה סבור. אתה אינך מכיר את עצמך באמת. אתה רואה את עצמך בעין רעה. אתה מזהה את עצמך לפי מעשיך, לפי מה שכבר יצא ממך אל הפועל, לפי מה שבפועל חיית, ראית ופעלת. אבל זה לא "אתה". אתה לא מתחיל ממך שיצא אל הפועל, אתה מתחיל ממה שעוד נמצא בכח. עליך להכיר זאת. אל תמדוד עצמך לפי הגלוי, אלא לפי החבוי. זה באמת "אתה"!
 
פעמים רבות אנו נדרשים לענווה, להקשבה למה שגדול ועמוק יותר מהשגתנו הקטנה. גם כלפי עצמנו הענווה נדרשת. להקשיב למה שיש בנו בענווה. לא לסגור את עצמנו בתבניות ובזהות רדודה וחיצונית, לפי היכרותנו השטחית את חיינו.
 
"בפיך ובלבבך לעשותו"- ע"פ פירושם של ראשונים, רמזה התשובה כאן לשלושה דרכי תשובה, שהם גם שלושת התחומים שבהם מתחלקות כל המצוות: הפה, הלב והמעשים. התשובה נמצאת והפתח הקטן שנפתח ייתן לפתחים הגדולים לנבוע מקרבנו פנימה, הרבה מעבר למה שאנו יכולים לשער. "יגעת"- "ומצאת"- "תאמין". "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה" (אורות התשובה).