א.על פי דעת הרמב"ן, נמצא בפרשתנו המקור למצות התשובה: "ושבת עד ד' אלוקיך, ושמעת בקולו". על פי דבריו, גם המשך הפסוקים מתיחס לאותה מצוה- "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך היום"-היינו מצות התשובה. העולה מהפסוקים הוא מסר חד וברור: "המצוה הזאת", התשובה, איננה רחוקה כלל. היא ממש כאן, ממש בידינו. "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". היכולת לשוב, להשתנות, לתקן- קרובה אלינו מאוד.
טעות מורגלת אצלינו היא לתלות את חסרונותינו בנתונים כלשהם, ולהעמיד אותם כמציאות אובייקטיבית, כמעט בלתי ניתנת לשינוי. שתי תוצאות גרועות נולדות מכך: בריחה מאחריות, וייאוש משינוי. שתי התכונות הללו הן שני צדדים של אותו מטבע. האדם לא מפנה את המחשבה אל עולמו הפנימי, נתלה בגורמים חיצונים, וממילא לא מאמין ביכולת להשתנות.
כלפי טעות זו פונה התורה ואומרת: "לא מעבר לים היא". סוד ההשתנות- התשובה איננו תלוי במקום בו אתה נמצא. אל תתלה את עצמך בסביבה, במקום ובהשפעותיו, בחברה, בנורמות ובהרגלים בה גדלת. אל תאמר אילו הייתי שם, אילו גדלתי מעבר לים... כי לא מעבר לים היא. וכמו כן, "לא בשמים היא". אל תצפה להיות מלאך, להיות משוחרר מיצרים, קשיים וספקות. אל תתלה את חסרונותיך ב"נתונים אובייקטיבים" של נטיות נמוכות, כוחות גשמים, שכאילו אי אפשר לשנותם, והם עובדה מוגמרת שחייבים "להתחשב" בה. לא כן, כי קרוב אליך הדבר מאוד. היכולת לשוב איננה תלויה בדבר מלבד "אתה", רצונך הפנימי. "אין הדבר תלוי אלא בי".
זו דרישה נוקבת, בלתי מתפשרת, אך יחד עם זאת מעודדת ומאמינה. היכן שאתה, היכן שתמצא, רחוק ככל שתהיה- התשובה קרובה אליך מאוד. ישנה נקודה של רצון טוב, שהיא שוכנת בקרבך. אותה אי אפשר להרוס, ממנה תוכל תמיד לפרוץ, להשתחרר מכל השעבודים, לשבור את כל הכבלים. ב"אלול" זה הזמן לרצות, להאמין בכוחו של הרצון. הרצון החזק מתגלה בתוכנו, בתוכו טמון אושרנו. "ואין מספיקין בידו לעשות תשובה"- אין מסייעין לו מהשמים, אך אם ירצה- בכוחו לשוב ולטהר גם מהן (עיין הלכות תשובה לרמב"ם ד',ו' , כוכבי אור להגר"י בלאזר , אורות התשובה יד',ג').
ב. הרמב"ם בהלכות תשובה לא תיאר את מצות התשובה כמצוה אלא את הוידוי. "כשישוב מחטאו...יתודה". ורבו הפירושים והבירורים בדבריו. ביחס לפסוקים, שמהם למד הרמב"ן את המקור למצוה , ענה הרמב"ם עצמו בהמשך הלכות תושבה:"...וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה...שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ד' אלוקיך וגו'" (ז,'ה'). כלומר: לפי הרמב"ם הפסוקים מתארים הבטחה אלוקית שנשוב אליו. הבטחה מד' איננה איזושהיא "תעודת ביטוח". ההבטחה היא לימוד עבורנו מי אנחנו באמת, גם כעת. ביסוד ההבטחה מונחת ודאות שאכן ההבטחה תתממש. דהיינו- ודאות בקשר שבינינו לבין נושא ההבטחה. דבר שהוא כל כך חלק מאיתנו, כל כך קיומי ומהותי בנו- אי אפשר שלא יתממש לבסוף. החיים עצמם תמיד מנצחים. דברים שאינם "עצם מעצמנו"- אפשר שיקשרו ואפשר שלא, אבל מה שהוא שייך לנקודת החיים שבנו- בטוח שסופו להיות. "המקרה לא יתמיד" (מהר"ל).
ההבטחה על התשובה מלמדתנו, כי הדבקות ברצון ד' היא עומק החיים שלנו, זהו רצוננו האמיתי, בלעדיו חיינו אינם חיים. "ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום". ממילא, התשובה שייכת לטבע הבריאה, אי אפשר שלא נשוב, כמו שאי אפשר שלא נחיה. זהו כח טבעי, מהותי,קיומי.
מתוך ההבטחה והבנת משמעותה אנו חוזרים ומתמלאים בקריאה המעודדת: "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו". אכן, קרוב מאוד, קרוב מכל דבר אחר, קרוב בבחינת: "קרוב אדם אצל עצמו".