שובו! קוראים אלינו הימים הללו, ימים של הכנה לשנה החדשה. מלמעלה, קורא אלינו אבינו שבשמים: "שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל" (יחזקאל לג') ומלמטה, מפנימיותנו, חשים אנו צורך לשוב. לייסד את החיים מחדש על יסודות נכונים וישרים – "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה" (הושע ב').
תנועה זו, לשוב, אמונה גדולה ונפלאה טמונה בה. האמונה שמאמין האדם שנפשו ביסודה טובה. שהאלוקים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ואם-כן, רק ישוב האדם, רק יסיר את סטיותיו, סילופיו ועקמומיות שבלבו, ותגלה הפנימיות הפנימית.
משל, למה הדבר דומה? לילד רך בשנים, שתקופות של הזנחה ותסכולים מיכולתו הנמוכה והישגיו הדלים עברו עליו, עד שהחל בייאושו לסור מדרך הישר. מדחי אל דחי הלך, עד שהגיע לדיוטא התחתונה, לשלוח יד וליטול את שאינו שלו. בעל החפץ הנגנב, שראהו בקלקלתו, ביקש לתופסו, והחל לדלוק אחריו. הנער, שלא ידע להיכן עליו להימלט, מוצא את עצמו רץ הישר לביתו, אל אימו, להסתתר בין קיפלי שמלתה.
לא הגנה פיזית, גם לא מסתור מתוחכם, ימצא הילד האומלל שם. אך יש בהתרפקות זו משהו שהוא עבורו הרבה יותר מאלו. בבקשו קרבת אמו, הרי הוא זועק, אל כל הסובב, וגם אל נפשו פנימה- כיצד הסתבכתי כך?! מה לי ולכל הצרה הזו, הן מצד משמעותה הקשה לחיי, והן מצד משמעותה המוסרית. והלא מבטן אמי טהור יצאתי! חף מכל זיקה לרצונות שפלים ומעשים נלוזים שכאלו. כמה משתוקק אני להתעורר כמחלום רע ולגלות שכל הפרק הזה בחיי, כל העליבות הזו שנפלתי לתוכה, לא היו ולא נבראו. כי באמת אינם מתאימים לי כלל. ואף כי יודע אני, לאסוני, שלא חלום רע היה כל זה, אך כך באמת אני רוצה לראות את פני הדברים, ומעתה מתחיל דף חדש, חיים חדשים, כאילו נולדתי שוב, באותה טהרה של רגע היציאה לאויר העולם. כך רואה אני את עצמי, וכך יש לראות אותי, כי זוהי האמת העמוקה ותר של חיי.
ואכן משולה התשובה לאם רחמניה, הקוראת לבניה :"שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם" (ירמיה ג'). ויש לי רפואות הרבה, שכן אני היודעת אתכם ממקורכם- מקורי, אני המאמינה בטהרתכם הפנימית שבתוך כל הכיסויים החיצוניים העכורים : "כאיש אשר אימו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם" (ישעיה סו').
כאשר מבשילה אצל האדם אותה הבנה, שראשיתה לא במוחו ושכלו, כי אם בעומק הלב, ששורשו טוב, ואילו הענפים הרקובים, אינם עצמיים, אינם באמת הוא. הריהו מתמלא בוודאות זו ומתעורר לתקן, "ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ו') לא שינוי בנפש נדרש כאן, אלא רפואה, שתחזיר את האדם לבריאותו המקורית.
"אחת שאלתי מאת ד', אותה אבקש", אומרים אנו בתפילת הימים הללו, רק בקשה אחת: "שבתי בבית ד' כל ימי חיי". מלה זו "שבתי", מלשון שבת וישיבה היא נגזרת, אך קרובה היא גם לשיבה ותשובה. התשובה האמיתית היא ההכרה שמקומי האמיתי, המקום שבו ארגיש את עצמי מיושבי המקום ולא נד ומטלטל- הוא בית ד'. כי משם באתי. זהו בית אמי וחדר הורתי.
בהירות הבנה עמוקה זו, נרכשה דווקא בעקבות ההסתבכות וההתעקמות, ובמובן זה, לאור התשובה, גם הן התבררו כבעלות ערך מטהר ומעצים געגועים ואהבה אין קץ אל הטוב האלוקי.
השב מאהבה נאמר בו: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות" (יומא סו:).