פרשה זו נאמרת דווקא בפרשה שכולה עסוקה ברגעים האחרונים בנאום הפרידה של משה ובהעברת ההנהגה והתורה לדור הבא, ללמדנו, שיש במעמד ההקהל משהו מההוד המיוחד של רגעיו האחרונים של גדול הנביאים.
 
על הבאת הקטנטנים יש שכר, למרות שהם אינם מבינים דבר וחצי דבר מהנאמר (שהרי על ילדים גדולים יותר יש דין "חינוך" ולא צריכה התורה לפרט דיניהם) ושכר זה – על שום מה?, מה תועלת בהבאת מי שאינו מבין? ומה תועלת יש בכל מאמץ שאינו מניב תוצאות, מאמץ וטירחה שדבר לא יצא מהם...
 
"שכר מצווה מצווה" – שכר זה לא רווח, תוצאה של מאמץ שעשית, השכר הוא בהצלחה שבקיום תועלת נוספת או אולי שכר הוא השלמת הרווח שתמיד קיים בין המאמץ האנושי לבין התוצאה הסופית. בכל מעשה אנושי תמיד מעורבב ה"גורם הלא נודע", בכל חישוב סיכונים ובכל תכנון קפדני, לעולם יש גורם מפתיע שיוודע רק ברגע האמת... גם בתחום התודעה, יש חשיבה מדורגת, שלב אחרי שלב, ויש שהבנה מרכזית מגיעה אלינו כ"הארה", יצירתיות, שאמנם שייכת לכל תהליך התכנון והחשיבה, אך מעורב בה הרבה "השראה", יכולים אנשים שונים ללמוד אותם דברים ולתכנן יחדיו, אך התוצאה הסופית תהיה שונה לחלוטין. הפער בין המאמץ שלנו לשאוף לתוצאה לבין התשובה הסופית מתמלא בצורה בלתי מוסברת, זה השכר של המצווה- השלמה של כוחות האדם לכדי תוצאה סופית.
 
הרצון של האדם מפעיל את המציאות גם בתחומים שלכאורה הם מחוץ לשליטתו, הרצון, החשק והשמחה שבעשיית מעשה, הם שעוזרים לגשר על הפער הבלתי נמנע בין מאמץ לתוצאה.
 
האב מביא את בנו למעמד ההקהל- עצם הטירחה והמאמץ יוצרים את מציאות ה"שכר", השלמת התהליך, והתינוק אכן קולט.
 
לעתים עומד האדם מול קיר. כל נסיונותיו, בתובנה, בכשרון ובדמיון לא עולים, לפעמים נשאר רק הרצון הטוב לבדו במערכה. המוכנות למאמץ, המוכנות לקרבה לנושא או לתחום שאולי נראה רחוק, יש בכוחה ליצור קרבה וקשר לנושא המדובר, קירבה שלפעמים שווה יותר מכל תוצאה מעשית  שהיה אפשר להשיג.
 
יצירתיות קשורה לרצון. לא רק הכשרון והתובנה מביאים את האדם לתוצאות הטובות, הרצון והמאמץ "פותחים שערים" ומאירים נקודות שהם מעבר לשכל היבש ויוצרים את הדברים הגדולים באמת שיש לנו בעולם- את  הדברים ש"לבד" לא היינו מצליחים ורק תוספת ה"רצון" מביאה אותנו למטרה...