ישראל קדשים, בהגיע ימי הדין הנורא של ראשה שנה. אינם מראים כלפי חוץ אותות חרדה ואימה. אוכלים ושותים ושמחים וללובשים בגדי חג. הנהגתם זו נתפרשה בדברי חז"ל בירושלמי (ר"ה א',ג') להראות שאנו סומכים ובטוחים שיוציא ד' כאור משפטינו. יודעים ישראל בתוככי ליבם שנשמתם מאירה והאור הזה עתיד לצאת ולהתגלות על ידי הימים הנוראים והשפעתם עלינו.
אומנם בתפילת הימים הללו, שם ניכרת חרדת הדין. נעדר ממנה הלל. ובאמת מצד תנאי אמירת השירה, היא ההלל, צריכים היינו לומר הלל בשני המועדים הללו, ראש השנה ויום הכיפורים, שהרי נקראו "מועד" ונתקדשו באיסורי עשיית מלאכה. מדוע בכל זאת אין אנו אומרים בהם הלל? דבר זה נתבאר באופן מיוחד בסגנון של מילי דאגתא.
"אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבנו של עולם מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום כיפור? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" (ראש השנה לד:).
דו- שיח זה , כביכול, בין מלאכי השרת לבין רבונו של עולם מעורר השתאות. הנושא הוא מנהגם של ישראל מדוע איפה, אין הם נוטלים חלק בדיון. ומהו עניינם של המלאכים דווקא בסוגייה זו?
בהבנה שיטחית, נראה היה שמלאכי השרת אינם מודעים לחרדה האופפת כל אדם מישראל בהגיעו ליום הדין הנורא. יום שוב חייו עומדים מנגד ושני ספרים, זה של חיים וזה של להיפך, חלילה עשויים להכיל את גורלו, משום כך הם טוענים על ישראל שאינן אומרים שירה. והקב"ה כבכול מעמידם על טעותם ומלמדם כיצד מרגיש בשר ודם בעומדו ביום הדין. אולם אז ראוי היה יותר להאמר כך: "אפשר כשאני יושב בכסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל יוכלו כך לעמוד ולומר שירה?! הלא חרדה אוחזת בהם!" מהעמדת השאלה בצורה משלית תאורטית נראה שלא זו תשובת ד'.
יש בישראל בחינה של השתתפות עם מלאכי השרת. האמת האידיאילת שמלאכי השרת הם נושאיה היא אוצר החיים של ישראל. ואותה רוממות קדש שמתנשאת אליה הנשמה במועדי הקודש, ובכללם הימים הנוראים מחייבת את הצורך באמירת שירה. ישראל נדחפים לומר שירה גם בראש השנה ויום הכיפורים, הצד המלאכי, שרואים הכל מנקודת המבט של הרוממות הזו, טוענים בצדק, מפני מה אין ישראל אומרים שירה? והקב"ה, הוא עונה להם, לא כהצטדקות בשם חולשתם של בני אדם, אלא להורותם להם את הגוון המיוחד של המלכות האלוקית בעולם של בני אדם. כביכול מתאפקים הם ישראל ועוצרי את הדחיפה הפנימית לומר שירה, מתוך הבנת אופי היום. הם יודעים שכאשר מלך על כסא דין, לשפוט את נתיניו, אין ראוי למישהו מהצד, גם אם לו אין המשפט נוגע, גם אם הוא בוטח בחפותו וזכותו, לפרוש באמירת שירה. לא מחמת הפחד שלו, אלא מפני שהדבר פוגע בהופעה המסויימת של המלכות האופיינית ליום המשפט.
מתוך השאיפה להמליך ביום הזה, נמענים ישראל מלומר שירה. והימנעות זו היא עצמה חלק מעבודת ההמלכה שלהם את ד' על כל הארץ.