במהלך פרשת ניצבים, ישנו תאור של התשובה הגדולה, תשובתם של ישראל. שיבתם לארצם, שיבתם לאלוקיהם, שיבה וגואלה. ובין שאר הביטויים המאוד מרגשים של תהליך התשובה העתידי, מופיע המשל "ומל ה' אלוקיך את ערלת לבבך ואת לבב בזרעך". ריבונו של עולם ימול את ליבנו. "את לבבך ואת לבב" דרשו דורשי רשומות ראשי תיבות "אלול". מילת הלב, מלית הלב כי יש גם עורלה, ערלת לב.
מהי ערלה? רש"י מסברי בפרשת קדושים, שערלה פירושה אטימות, כיסוי. הערלה מכסה, יוצרת איזה שהוא אטום, אוטם נפשי, משהוא לא רגיש מספיק, לא ערני לסביבה, סגור בתוך עצמו, בועתי. אדם ערלת לב, הוא אדם אכזר, אנוכי, לא מתחשב, לא רגיש, אדיש לזולת. ורבונו של עולם רוצה למול את עורלת הלב שלנו, להפוך אותנו לאנשים שאין בהם אטימות, אנשים שלא חיים רק את עצמם במובן הקטנוני. אלא אנשים שיש בהם אכפתיות כללית, ערבות הדדית. זה מעניין שהפרשנים על תחילת הפרשה מציינים את הברית, כברית של ערבות, כולנו ערבים. כל אחד אכפת לו מאוד ממצבו החומרי הנפשי הרוחני של חברו. כולנו בני אברהם הנימול. אברהם, אב המון גויים, אדם שאכפת לו מכולם.
בימי ראש השנה, אנחנו עושים מאמץ אדיר לצאת מערלת הלב שלנו. לחשוב היטב על הערבות האדירה שיש לנו כלפי האנשות כולה. אכפת לנו מכולם. ש"ידע כל פעול כי פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". אכפת לנו מכל יושבי תבל וכל שוכני ארץ. ש"כל הרשעה כולה כעשן תכלה", "ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך". לצאת מערלות הלב, לצאת מהעיסוק רק בעצמנו, לדעת שיש כאן הדדיות ואחריות. ברית מליה, בריתו של אברהם אבינו, של אב המון גויים, של מי שמשקיף על כל האנושות ואכפת לא מכל עם ועם, ומכל אדם ואדם. "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
בראש השנה אנחנו מאוד אוניברסלים, אנחנו חווים ברית מילה אדירה.
אנחנו משתמשים בהרבה מילים בראש השנה, כי המילה עוזרות לנו לשבור את הערלה. לא סתם נקראת כך ברית המילה, יש קשר עמוק בין מילות התפילה והמילים של תחנוני ראש השנה, לבין היכולת להיות פחות ערלים.
בפרשת השבוע שלנו נאמר "מי יעלה לנו השמימה" ראשי תיבות "מילה" וסופי תיבות "יקוק". המילה, היא הסולם שמאפשר לנו לצאת מעורלת האדמה, לצאת מהאוטם מנמיכות הקומה ולעלות השמימה.
שנה טובה כתיבה וחתימה טובה.