הזמן החולף מטשטש את עוצמת החוויות ומשאיר אותם כהד קלוש. אמנם, כשחווים אירועים לא נעימים , זו ברכה גדולה, אפשר פשוט לשכוח, להמשיך הלאה ולא להישאר כל הזמן עם הרושם הקודר של אותו היום ואותה החוויה. מצד שני, הזיכרון, אפילו של הדברים הרעים, הוא הגורם לתנועה ולשינוי בעולמנו. אם זוכרים אפשר לשפר או לשמר התנהגויות, להתקדם בחיים ולא רק "לעבור" אותם. כדי לחזק ולבטא בצורה חיובית את מערכות הזיכרון, יש הכרח לעשות הפסקות, רגע בזמן שאינו בזמן, ימים או שעות שעניינם מבט מרוחק והתבוננות על הזמן שחלף.
 
יש, וההפסקה בונה את השלב הבא, מועילה לעיכול האיכותי של האירועים החולפים ונותנת כוח להמשך הבניין האישיותי, אבל ישנם הפסקות כאלה שאחריהם אי אפשר להישאר אותו אדם, משהו חייב להשתנות בעצמו של האדם, שינוי כולל, ממסד עד טפחות, הפסקה שלא רק עסוקה במה שעבר ובעיכולו אלא חודרת למעמקי הנפש, לנקודות שלגביהם כל החולף והזמני הוא רמז וסימן אך לא הכול.
 
לפעמים רואים אדם אחרי חופשה ארוכה והוא רענן ומלא כח, יש לו מחשבות חדשות  והוא מוכן להסתער מחדש על החיים, אבל יש והחוזר, או השב, נמצא אחרי ההפסקה הזו במקום אחר לגמרי, הוא לא מוכן לשוב למחוזות המוכרים, הוא רוצה שינוי. לפעמים זה מתבטא בהחלפת ריהוט, מעבר דירה וכדומה, ולפעמים מצליחים לעשות שינוי וחידוש בכל קומת האדם, יש איזה אסימון שנופל, רוח חדשה שמשפיעה על כל החלקים והמחשבות, לא תמיד זה משמח, יש משהו בזמנים האלו שממלא אותנו חשש, אולי עדיף להישאר במקום שהיינו בו, המפגש החזק מדי עם אמיתות ועם "אורות גבוהים" יכול לבלבל, עובדה שרוב השנה אנחנו חיים טוב גם בלי זה, מצד שני, הפחד משינוי זה הדבר שהכי תוקע ומקטין את האדם.
 
כדי לעבור את התהליך "בשלום" ובטוב צריך איזו נקודה של וודאות. תחושה מוחלטת שנעבור את זה בצורה מועילה, שהמהלך ייעשה ברחמים ושהמפגש החזק עם הצורך בשינוי לא יפיל אותנו לקרשים. ראש השנה מוגדר כ"חג", שבו הלכה מיוחדת "לכבס ולהסתפר" לפניו. יש וודאות באוויר שאחרי הימים הנוראים יהיה יותר טוב. לכן חוגגים מיד אח"כ סוכות, מחזיקים בלולב כ"קמע מנצחים". 
 
"קול קורא והלכתי..." – יש קולות ותחושות שגורמים לאדם לנוע, מחרידים אותו ממקומו ומוציאים אותו מהישנוניות היום יומית. השופר הוא קול כזה, חיקוי של קול פנימי – טבעי שמצד אחד מנער אותנו מהאדישות וההרגלים ומצד שני ממלא בכח של עצמיות, רצון טוב ואמונה שהכל יבוא על מקומו בשלום, "שנצא זכאים בדין".
 
שינוי כזה, שמשפיע על כל האישיות, מתחיל ב"ראש". האדם מגיע לכניסת החג כשהוא מוכן למפגש "מהות במהות", אחרי ההכנות וההתרגלות לשמיעת קול השופר, הכח של המהות והעצמיות צף ועולה למודעות של האדם, במצב כזה, הוא מוכן להעמיק חקר ולהיפגש במהות הרחבה יותר, שביום זה צפה ועולה בעולם כולו.
 
כשנפגשים במהות, כשעסוקים במעבדה הכי פנימית של העולם, צריך זהירות גדולה, זהירות בכנות המחשבה והדיבור, זהירות ביחס החיובי לסביבה במובן הכי רחב שלה. ראש השנה זה יום שצריך לעבור בו ולא לעבור אותו, יום שההשפעה שלו צריכה להתגלות ביחסי האדם עם החברה, ביחסי האדם עם עצמו ובודאי ביחסיו עם אלוקיו.