ניתן להבין את משמעות הברית המתבררת דווקא ע"י המפגש עם העונש בשלושה רבדים.
 
א. ראשית כל, ברית היא מחויבות. כניסה לברית היא כניסה לחיים של בנין, חים של אחריות על מגמה גדולה שרצון ה' שתתגלה בעולם. איננו עוסקים בחוויות או בהרפתקאות, ודחף החוויה. לא הוא זה שעומד ביסוד קישורנו אל המפעל. לחוויה יש אומנם מקום משלה, אבל בראש ובראשונה אנו נכנסים לברית, מחויבים.
 
ב. מעבר לכך, כל ברית נובעת מרצון של שני הצדדים באותה ההתקשרות. אין כמו עונש המבטא את הרצון והעניין שמגלה המחנך בחניכו, ואין כמו התעלמות המבטאת חוסר עניין וחוסר איכפתיות. "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי י"ג, כ"ד). דווקא המפגש עם העונש מורה לנו עד כמה חפץ הקב"ה בנו, בטובתנו - בשלמותנו. ההשגחה האלוקית על כל פרטי מעשינו, אורחות חיינו, הלכי רוחנו ושאיפותינו, נובעת מרצון גדול להשלים אותנו יותר ויותר, ולהביאנו אל "השלימות האמיתית שהוא הדביקות בו יתברך, ואני קרבת אלוקים לי טוב". (ע"פ מסילת ישרים, פרק א'). נמצא שעומק הדין יונק מרחמים גדולים, מאהבה גדולה. "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג',  י"ב).
 
ג. אך מלבד כל זאת, ישנו מימד מיוחד המתגלה דווקא בעונש, וביראת העונש, והוא אולי מסביר יותר מכל את הקשר שביניהם למושג הברית. דרך כורתי בריתות היתה לכרות דבר מה, כבעל-חיים וכיוצא בזה, ולעבור בין שני החלקים, כפי שנעשה בברית בין הבתרים (ראה רש"י לתחילת פרשת ניצבים). לכאורה, פעולה זו הפוכה מעניין הברית, שמטרתה התקשרות ולא התפרדות. ביאר זאת ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, באומרו, כי בפעולה זו מבטאים שני הצדדים את התלות המוחלטת של אחד בשני. כל אחד דומה לחציו של בעל-החי שלפניהם, ובלעדי חבירו חייו חצויים ואינם שלמים. מעתה, כל אחד קשור בשני, וחייהם מתקיימים ומצליחים רק בהתחברותם יחד.
 
העונש, או יראת העונש, לעומת האהבה, מבטאים קשר עמוק שעומד ביסוד הקיום. כאשר אנחנו מלמדים את הילד שלא יתקרב לאש שמא יכוה ממנה, אנו מלמדים אותו מהו החומר ממנו מורכב הגוף, 'הכר את גופך'. העונשים שמתארת לנו אותם התורה, מלמדים אותנו על החומר ממנו חיינו עשויים, 'הכר את נשמתך'. הדבקות ברצון ה', ועילוי החיים כולם לדרגה זו, לפי כל  פרטיה ודקדוקיה של תורה, זהו 'החומר' שממנו נוצרו חיי עם ישראל. אין כאן ר 'אהבה', המותירה אותנו ואת הדבר האהוב כשני גורמים,אלא יראה המזהה את חיינו עצמם עם אותם אידיאלים עליונים ושאיפות נעלות. החיים האלוקיים הם חיינו, ובלעדיהם חיינו אינם חיים.
 
לכן, גם כאשר מתעלה האדם לדרגות גבות של עבודת ה' מאהבה, לא נעקר ממנו יסוד זה שהושרש בועי יראת העונש, והוא זה שמעניק לעבודה את איכותה האמיתית (ע"ע מידות ראי"ה, יראה ז').
 
א"כ מתוך המפגש עם הדין הקשה מציצה הדבקות המוחלטת של ישראל באביהם שבשמים, מתגלה סגולתם המקורית. מיד לאחר פרשת כי-תבוא מתגלה ש"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", יציבות שנובעת מקשר פנימי בל ינתק, קשר של חיים.
 
ומתוך כך אנו ניגשים אל יום הדין, ולקראתו אנו מסתפרים ומתכבדים, כדברי הטור בשם המדרש: "מי כאומה זו היודעת אופיה של אלוקיה". אומה שכרתה ברית בחייה עם אלוקים חיים, שלעולם לא תהיה היא בלעדיו והוא בלעדיה.