אילו היינו חשים בכל רגע שאנו עומדים לפני ד', היינו מיד נאלמים דום. לא היינו מצליחים לפצות את פינו. אילו התודעה של מציאות ד' היתה לנגד עיננו, בכל עוצמתה ומשמעותה- מציאות של השלימות האלוקית, הכוללת כל, מעולם ועד עולם, עבר הווה ועתיד, עולמות, אינסוף, והכל צפוי ונסקר, וכו', וכו'- אילו לרגע אחד התודעה הזו היתה חודרת בתוכנו וניצבת למולנו, אזי לא היינו מעיזים להביע ולבטא דבר. הבושה היתה ממלאת אותנו. אפילו להתפלל לא היינו יכולים, לומר מילה. "אלוקי, בושתי וגם נכלמתי להרים אלוקי פני אליך".
יש המפרשים, שזו עניינה של נפילת אפיים, הבאה מיד לאחר תפילת העמידה. אחרי שעמדנו נוכח ד', והעזנו פנינו לדבר אליו, בלשון נוכח, ולבקש ולהתחנן- אנחנו מיד מתמלאים בבושה ומכסים פנינו. "לפי שכוונת המתפלל שהשכינה כנגדו, לכך תקנו בתכסיסי התפילה כיסוי הפנים, והכל ליראת השי"ת, עניין שכתוב במשה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים, וילבש בזה בושה וצניעות, כי כיסוי הפנים מדרכי הענוה והבושה" (רבינו בחיי לפר קרח, פט"ז, פס' כב').
חסד עשה עמנו בורא עולם בהסתירו את עצמו מאיתנו, "אכן אתה אל מסתתר". ההסתרה וההעלמה הזו מאפשרים לנו להרגיש את עצמנו, לפעול, לעשות, לחשוב וליצור, להביע ולדבר, ללמוד תורה ולהתפלל. "יושב בסתר עליון", והצל שמסתיר נותן לבוראים את מקום תחושתם, ערכם ומשמעותם. ובתוך החסד הזה נמצא גם המרחק והחסרון. יש מצב של שכחה. כל שכחה נובעת מהשכחה הגדולה – שכחת ד'. האם אפשר לשכוח?! את המציאות, את אמיתת המציאות, את עצם החיים?!
ובתוך הפער המיוחד הזה אנחנו חיים ונעים. "אשרי איש דלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך,. כל המרחב של פעולתנו נותן לנו את המקום לעוד, לבחור ולהבנות בתוכנו- את הזיכרון! כל איכותם של מעשינו יהיו כפי המידה שהזכרון של מציאות ד' יהי בתוכם. בכל מעשה ומעשה אנחנו מצווים- ורוצים לכוון את מטרתנו, לייחד את ליבנו- לאמת, למציאות, לד'. "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".
והיראה, והבושה, שחודרים ללב בכל זמן שהתודעה של נוכחות ד' מתבגרת בתוכנו- אין כמוהן מתוקות, אין כמוהן הנותנות קורת רוח ושמחה. "שמתחי מתוך יראתי" (תנא דבי אליהו). אותן תחושות עמוקות, המבצבצות בתוך הלב, נוגעות לא נוגעות, של עצם העמידה לפי ד'- זאת ההרגשה אין כמוה מענגת. בתוכה ספוג נועם ד' ואהבת קרבתו. להיות קרובים אליך אנחנו מבקשים, את פניך ד' אבקש.
ובימי אלול, במיוחד אנחנו נדרשים להתעורר, ומתעוררים, לשוב יותר ויותרת אל הזכרון. להסיר את תודעת השכחה, ואת גרורותיה המחלישות ומכשילות, ולהגביר את תודעת הזכרון, השיכות. לעמוד לפני ד'. והטיפוס במעלות הימים הללו מפנה את מבטינו אל מרומי הסולם, אל "יום הזכרון", "יום תרועה", יום של עמידה לפני ד', וממנו אל העמידה הפנימית- אינטימית בשעת הוידוי- שעיקרו הוא "להודות לפני האל ברוך הוא" (רמב"ם, הלכ' תשובה א', א', ועיין "על התשובה" לגיר"ד סלובייציק).
ובתוך כל צעדינו, בכל מפעלי החיים שלנו, חייבת התודעה הזו להיות שרויה בתוכנו,כרקע עמוק ואמיתי לכל החיים, כנקודת האמת שבתוכה אנו שרויים- שלמרוות שהיא מסתתרת היא היא שבה חיינו מקבלים את משמעותם, ערכם ואמיתתם. ובתוך הלב, עמוק עמוק, שרוי הוא הרצון להישאר דוממים, לך דומיה תהילה, מי מלל גבורות ד', להיבלע ולהכלל בתוך מציאות ד', לא לומר דבר. וממעמקים אלו נשאבים זרמים של תושבה, צימאון ודחף אדיר, להבין ולהשכיל, לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, למלא את כל החיים ברשמים מכבדו ד', צמאון ל"תאיר ארץ מכבודך", ל"מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".