"כי תצא למלחמה על אויבך- ונתנו ד' אלוקיך בידך ושבית שביו". כעין כותרת הוא הפסוק הזה לכל עניני הפרשה הרבים. ותמצית הדבר- קידוש המלחמה על הרע.
החידוש שמחדשים ישראל בעולם הוא הנכונות לראות את הרע כזר, כאויב הבא מבחוץ ומתוך כך ההחלטה הנחושה, היוצאת מלב טהור החפץ רק בטוב, להלחם ברע ולנצחו.
אומות העולם רואות את הרע, הם אומדים את כוחו הגדול, את יכולתו לכבוש את עולמות הרצון של האדם, את התפשטותו בכל פינה במציאות, בכל נבכי הנפש, במודע ובתת מודע. הם מודדים את יחסי הכוחות שבין הטוב שברצון האדם ובין הרוע, ומתייאשים מיד. הם מניפים דגל לבן ומצטרפים לשורות הרע. את כל זאת רואים ישראל. ההבדל הוא במה שחבוי בעומק הנפש. ישראל רוצים שהטוב ינצח, הרבה לפני שהם יודעים כיצד. מתוך אותו רצון פנימי אדיר, הם מתעלמים מסיכויי הקרב הריאליים. כי תצא למלחמה על אויבך. הגרעין הטהור שבנשמת ישראל מזהה- אויב! ובאויב יש להכות כל עוד נשמה באפנו. ובין אם ננצח אנו, או חלילה ינצח הוא, אחת היא לנו. אין אויב חדל מלהיות כזה מפני שסופו לנצח. אם אינך יכול לנצח אותו, לפחות הילחם בו! זהו הניסיון הגדול- כי תצא למלחמה, בשעה שסיכויי הניצחון אפסיים, אך ורק מפני שהוא "אויבך". כאן טמון ההבדל התהומי שבין ישראל לעמים. לא בתוצאות, לא בסיכום הסופי, האם ניצח היצר הטוב או היצר הרע, האם לבסוף נפלנו בחטא או התגברנו ופרשנו ממנו, אלא בנכונות להלחם שמוציאה אותנו לקרב. הרצון הזה הוא תוצאה של הגרעין הטוב שבפנים, שלעולם לא יאבה להיכנע ולקבל את הרע כאפשרות, ולהשלים עם מציאות שליטתו.
אז, רק אז, משקיבלנו את ההחלטה בו, ויהי מה, אז מגיע הניצחון. ויותר מזה, מתברר כמה קל הקרב, וכמה עלוב הוא באמת האויב. ונתנו ד' אלוקיך בידיך, מפני שיצאת למלחמה. ואז מצטרף הוא אל הטוב, כסיסמתו: "אם אינך יכול לנצח אותו, הצטרף אליו". ומשורותיו יכולים אנו לקחת לעבוד את ד'. מהעקשנות שלו, משיטות הלחימה, הכיבוש והתפוצה שלו, מהתעמולה מהקסם והדמיון, מכל אלו ניקח תעצומות ודרכים חדשות לשלטון הטוב בעולם- ושבית שביו. שהרי זהו גם רצונו הפנימי, להיות מסייע לקדושה, ע"י לקיחתו בשביה.
מנין לוקחים את העוז לצאת לקרב אבוד לכאורה זה? מן הידיעה שכל מה שאין בקרבו אידיאל של אמת וצדק, אינו קיים באמת בעולם. כי רק הטוב והאמת הם מציאות מבחינתנו. לא לנהל עימו "משא ומתן", לא לאמוד את כוחו כמה גדול הוא. להיפך, להתעלם ולהעלים עין, כאילו אינו קיים. "ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה לג') עצימת העין אינה בריחה מן המציאות הריאלית והשתקעות בעולם דמיון והזיה, אל ראיה מפוכחת, שאינה נותנת לרוע לבלבל את הדעת בעזרת התנפחותו השקרית לממדים המייאשים את הניצב מולו ומניאים אותו מכל רצון להלחם.
"ולא יראה בך ערוות דבר" ציווי זה המופיע בפרשה, ביארו "השפת אמת" בדרכו, כעין "בל יראה" אחר שאנו מכירים, באיסור החזקת חמץ בפסח. כיצד מקיימים את ה"בל יראה" של החמץ? על ידי "ביטול". אין צורך להלחם חזיתית. כל שעליך לעשות הוא: "בטל בלבבך". כשהיחס הוא יחס של בחילה ואי- החשבה, נעלם הרע ומתפוגג ותרמית הניפוח השקרית מתגלה בריקנותה. בחובת החגירה על המותניים בשעת התפילה, נאמר: שלא יהא ליבו רואה את הערווה. הדרך לנצח את היצר הוא לאו דווקא מלחמה עקובה מדם, אלא פשוט לא "לראות" אותו, כביטוי בשגור בפי בני הנעורים.