תקופת שנה זו של חודש אלול, בשינוי מזג האויר והתקצרות הימים,מזרזת היא כל אדם, באשר הוא אדם, להתכוננות. אחרי תקופת אביב-קיץ ארוכה, בה היה ביתו פתוח כל העת, חצרו, שדהו, ובעצם העולם כולו, היו חלק מביתו, הסביבה "ידידותית", הבגדים אשר לבשרו מעטים וקלים, והחיים בכללם משוחררים מאוד. והנה מגיעים ובאים אותות ראשונים לשינוי אוירה. החורף בפתח.
מתעורר באדם צורך טבעי פנימי לחזק את אמצעי ההגנה שברשותו, לאטום את ביתו מגשם ולחזקו מסופה וסער , להכין בגדים מספיקים ולאגור מלאי מזון ליום סגריר.
ויחד עם כל אלו, זוחלת אל הלב תחושה דקה ועמומה של פחד מפני הבלתי ידוע.
ודווקא אז , נעצר עם ישראל, ותחת להקיף את עצמו בחומות חיצוניות חזקות ומגוננות,מפני צרה ואויב, הוא מתרכז פנימה לבדיקה מדוקדקת של מידת דבקותו בא-לקים. נעצרים אנו ובוחנים: איזה מקום תופסים בליבנו יראת ד' ואהבתו? ותוך כדי שימת הלב וחשבון הנפש, נחשפת בקרבנו אותה זיקה עמוקה ומושרשת כ"כ לא-לקים. מגלים אנו שוב עד מה תלויים אנו באורו, עד מה יונקים אנו את כל ערכי חיינו רק מידידות שכינתו. עד כמה היא, ורק היא, משמעותית עבורנו, וכל שאר החפצים, המעוררים ומפתים או להיפך מאיימים ומעיקים את האדם, עם הנאותיו הקטנות ועם חרדותיו הקיומיות, והנה הם נדמים לנו כה עלובים וקטנוניים.
כשמטפסים לגובה כזה, שבו אין לכל אויב ופורענות, לאדם רע, או לאיתני הטבע, שום מגע, נעלם הפחד ואיננו. ואת מקומו תופסת תחושת הקרבה והסתופפות בצל עליון, וכשיש לנו אלו, אנו מרגישים מוגנים. לא מפני היקף חומות עבות סביבנו, לא מפני חוזק השריונים, איכות הנשק או כמות התחמושת. להיפך, אנו חשופים ופרוצים לכל רוח מצויה, כאותה סוכה שקירותיה ארעיים וקלים, אך ההגנה שהיא נותנת אין גם למבוצר שבמעוזים.
זהו תוכנו העיקרי של המזמור אותו אנו מוסיפים מראש חודש אלול ועד אחרי סוכות. ד' אורי וישעי ולכן- ממי אירא. הצרים והאויבים כולם, שמנסים לאיים, לבלוע ולחלק שלל, כושלים ונופלים בעודם בדרך, ואני שרק לשבת בבית ד' היא כל בקשתי, חש בטוח ושאנן, כאותו אדם שיושב על צוק נישא ובלתי ניתן לטיפוס ומשקיף על האויב מלמעלה.
החשש היחיד המקנן בלב הוא שרק לא יגמר כל זה, שלא אפול ממדרגת הדבקות הזו, שלא יסתיר ד' פניו ממני ואנטש כי לא אהיה ראוי, חלילה.
מצד מערכות השמים והכוחות התלויים בזמן, לא אלול ותשרי הם החודשים בהם משחקת השעה לישראל. חודש ניסן, הוא החודש בו ההצלחה מאירה פנים לישראל ובכל אשר יפנו יצליחו. אולם חודשים אלו של טרם חורף, גבוהים יותר מבחינה זו שבהם אנו משתחררים אף מהצורך האנושי בהצלחה כפי שהיא נחשבת במושגי העולם הזה. "מי לנו בשמים ועימך לא חפצנו בארץ". אם רק ראויים נהיה לקרבת א-לקים אמיתית, כל חמדת תבל ומאווייו, כל איומיו ופחדיו נמוגים באש האהבה לחלקים המתלקחת כמו מאליה בהתעוררות ימי התשובה.
"מה יפית ומה נעמת בתענוגים" (שיר השירים ז')