(ט) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
(כד) מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
בשתי נקודות שונות עוסקת הפרשה בכוחו של הדיבור. מתוך מציאותו הכואבת של נגע הצרעת אנו מצווים לזכור את הפרשיה העגומה של צרעת מרים שדיברה על אודות "האישה הכושית" אשר לקח משה ועל פרישתו ממנה שעל כך נענשה מרים בצרעת ונרפאה בזכות תפילתו של משה "אל נא רפא נא לה", ומכיוון אחר – אדם המקבל על עצמו קרבן – "נדר", מוזהר להשמר לעמוד בדיבורו ולעשות "ככל היוצא מפיו". איסור לשון הרע ושמירה ממנו מוזכר בלשון החיובית של "זכור" ואילו קבלת הנדר החיובית מוזכרת בלשון השלילית, האיסורית של "תשמור".
הדיבור הוא הכח באדם שמבטא יותר מכל את רחשי ליבו העמוקים ביותר, יתרון האדם על החיה מאופיין במעשה בראשית ב"נפש חיה" – שהיא "רוח ממללא", דיבור. ישנו ביטוי האומר שכל מחשבה של אדם, גם אם הוא לא מבטא אותה בצורה בחירית בדיבור אקטיבי – שפתיו ממללות את מחשבותיו. לכאורה הנדר הוא תוספת וקבלה מעבר לחובות הרגילים של האדם, אך התורה מוסיפה אזהרה להביאו, לא מצד חשיבות הקרבנות וחשיבות בית המקדש והעבודה שבו אלא מצד – תעמוד בדיבורך!! מה שאדם החליט לדבר – מתברר שהוא חלק מהתביעה העצמית שלו, חלק מאישיותו, אם יחזור בו או סתם יתעלם- יש פה פספוס וחסרון. הבעיה היא שלא תמיד "נודרים נכון", לא על כל מוצא שפתינו יש שם של "נדר", לא כל מה שיוצא מפינו הוא בעל משמעות כ"כ גדולה עד כדי שאח"כ התורה תחייב אותנו לקיים אותו...
שמירה על הדיבור, המנעות מ"לשון הרע" נשמעת כעוד סוג של "משטרת מחשבות" אנחנו נאמר לך מה לדבר ומה לא אבל כשהשמירה מגיעה מתוך אינטרס "לטהר" את הדיבור, זה כבר לא ענין חיצוני, היכולת של האדם להפוך את רוב דבריו לבעלי משמעות תלויה בהרגל של סגנון ותוכן הדיבור. כמו שכאשר אדם מתרגל לדיבורי סרק האמון שנותנים בו ובדבריו פוחת (זאב זאב...) כך גם ההרגל לאמר דברים רעים או לא אמיתיים, יוצר באדם את הסתירה בין רצונו הטוב (הנדר מגיע מפרץ של רצון התקרבות והטבה) ובין צורת הביטוי המרכזית של אישיותו. השמירה על טהרת הדיבור יוצרת באדם את הצורך להתנהג כפי דיבוריו. הדיבור נהפך לא לסרק אלא לכח מקיים - "תגזור אומר ויקום לך" – הדיבור היוצר.
היינו רוצים לומר תמיד את הדבר הנכון, את המילה שהכי מתאימה לנשמתנו ולנשמת שומעינו, לא תמיד מצליחים... אבל אם לפחות לא אומרים דברים מזיקים- "נשמרים", אפילו מעט, כח הקיום של הדיבור מנצח ומוסיף טוב כאילו מעצמו, פילסנו לו את הדרך, הורדנו מספיק מכשולים כדי שהוא יוכל לפרוץ. מעכשיו אם קיבלת על עצמך משהו בדיבור- זה כבר מקויים.
לעומת השמירה יש גם מצוות זכירה, צד חיובי אקטיבי שבדיבור, יש דיבור חיובי מעיקרו. הוא מצליח להתקיים באדם ע"י כח הזיכרון. בזכירת א. אשר עשה למרים בדרך ב. בצאתכם ממצרים נמנעים מלשונות רעים, לכאורה פה היה יותר מתאים הלשון השלילית, תזהר שלא תבוא לך צרעת כמו למרים! אבל נראה שהנקודה היא שכדי לדבר נכון צריך "לעורר" ולהזכר מהו בכלל דיבור. הדיבור הישראלי נוצר ביציאה ממצרים, הלשון הישראלית שעל ידה מבוטאים כל ערכיה ועקרונותיה של האומה הישראלית ניתנה לעם ישראל במדבר, כמו מי באר, הלשון כבר שם, רק צריך להזכר ולדלות את המים החוצה. הדיבור המקיים כבר טמון, רק החסרונות סוגרים ומונעים ממנו לצאת החוצה, מבין שלושת הפרנסים של ישראל במדבר, מרים אחראית לבאר, הזיכרון הוא המגולל את האבן מעל פי הבאר ומשחרר את הלשון ממאסר השפתיים.
לא תמיד זה תהליך קל . כשחז"ל קוראים את "מוצא שפתיך תשמור ועשית" הם מתפלאים על ייתור המילים ודורשים "מכאן לבית דין שיעשוך" כלומר, מי שלא מקיים את נדריו, בית דין יורדים כופים אותו בכח לקיים את נדריו. לכל אחד יש בית דין פנימי, לפעמים הדרך היחידה לחיזוק הדיבור היא בכפייה של האדם את עצמו, לא דיבור זורם, ספונטני אלא שקול ופנימי. כמובן שבהמשך הדרך לא יהיה צורך בכפיה, הדיבור יהיה טוב, הזכור והשמור של הדיבור יבנו באדם סוג של שבת- שמורת טבע של הטבה ופנימיות, הדיבור יעיד על האדם כמו שמעידה השבת על ישראל... "יהיו אמרינו לרצון".