ממעטים אנו ליקר ולהכיר בערכה של תשובה. כאשר אנו חושבים או לומדים על התשובה, ועומדים על כוחה הרב למחוק את רושם העוון ולכבס כתמו, הרינו מתפעלים. אולם דוחקים אנו את הרעיון הזה אל ירכתי הדעת, ומסווגים אותו באותו מדור השמור לסיפורי צדיקים, שכוחם יפה לעורר רצון., העומד משתאה לנוכח עצמת הבחירה הטובה שלהם, יכולתם לצאת ממסגר האנוכיות ושבירת המידות המופלאה.
גם את מחיקת העוון של התשובה ואת יכולתה לנקות לגמרי את הנפש מחטאת העוון, אנו משייכים לזמנים אחרים ואנשים אחרים. ענקים כדוד המלך ולהבדיל חוטאים גדולים כרבי אלעזר בן דורדיא, שקנו עולמם בשעה אחת של תשובה וחרטה נוראה. כללם של דברים- "לא אצלנו".
לעומת זאת, בבואנו לעסוק בחומר הדרישה מאתנו, ב"עומק הדין"., הרינו מיחסיים לחטאנו "מקום של כבוד". וכאשר אנו קוראים בדברי הרמב"ם את הגדרתה של התשובה השלמה: "היא שיעזוב החוטא חטאו. ויסירו, ויגמור בלבו שלא יעשנו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו", וכן יתנחם על שעבר... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא מעולם"...הרינו מתחלחלים. מי יוכל להבטיח לעצמו שלא ישוב לזה החטא לעולם. אלמלא היה חטאנו נפילה מזעזעת וחד פעמית באפיה אפשר שיכולנו , בעת התשובה, לחתום על כך. שכן אז מן הסתם היינו חוזרים בתושבה באופן החריף ביותר., עם מין זו של אותם "קוני עולם בשעה אחת" או אז בטוחים היינו שלא נשוב לזה החטא לעולם.
אבל לא כאלו הם חטאינו, בדרך כלל. אנו חוטאים ומתחרטים, אך לא מזדעזעים עד עמקי נשמתנו. שוב נופלים ושוב מצטערים ורוצים לטהר את המשקע העכור שהותרנו בנפש ובעולם, אך גם אז, עדיין לא הגענו למצב נפש כזה שמרגישים אנו בטוחים שאיננו עלולי נפילה יותר.
האומנם לא לנו נועדה התשובה?! והלא חובה היא על כולם.
עלינו לעשות תשובה על תפיסתנו את מושגי התשובה. ונסתייע בדוגמא מיחסים שבין אדם לחברו. נניח שחטא אדם אחד לחברו. ולא פעם אחת ולא ביום אחד. כי אם תקופות ארוכות פגע בו וציער אותו. וביום אחד מכה בו בפוגע הבנת רוע מעשהו, ונוחם ממלא את לבבו או אז הוא פונה מיד לתקן את המעוות., והוא פונה לחברו הנפגע ומבקש את סליחתו. האם עליו לפרט עתה כל פגיעה וכל עלבון, ולבקש סליחה נפרדת על כל שורה ב"רשימת הקניות" הארוכה והשחורה הזאת?! מסתבר שלא. אם יצליח לקבל את מחילתו האמיתית והכנה של חברו, אם הלה ירגיש את החרטה העמוקה שבלב חברו, אם ישתכנע שמעתה נפתחה מערכת יחסים אחרת, ויריבו הנורא מאתמול, הוא ידיד אמת של היום, הרי שריצה את חברו ותשובתו שלימה.
האם יכול מי מהם להישבע בקדוש וביקר לו שלעולם לא תהיה ביניהם שום תקרית המצריכה ישוב ופיוס?! ודאי שלא. גם בין ידידים טובים, עלולה ליפול לפתע אי הבנה הדורשת התפייסות. אך העובדה היא שכרגע הם ידידים! ובזאת נמחקה כל תקופת היריבות עם כל הצער והכאב שהיו בה.
זוהי התשובה, לכונן "מערכת יחסים" אחרת. לשוב אל ד'. לרצות עכשיו, להתקרב אליו, לעשות רצונו ולא היפך רצונו. בכך הופכים מרשע גמור הפועל נגד ה' ברצון רע וזלזול, לצדיק גמור, אוהב את ה' ואהוב אצלו. "אמש היה זה שנואי לפני המקום משוקץ ומרחוק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד..." (רמב"ם תשובה פ"ז).
זוהי תשובה גמורה ושלימה והעושה כן הוא מובטח שנמחק ממנו כל רושם חטא ופשע.