הרושם העולה מהפסוקים הוא כאילו מדובר בעולה חדש שזה עתה הקים את ביתו ואת הפרדס שלו. כאילו זה עתה יצאנו ממצרים, ונכנסנו לארץ, והנה ראשית פרי אדמתנו. כמובן, מצוות הביכורים נוהגת בכל הדורות, ויתכן שאדם זה מביא את הביכורים חי כבר כמה וכמה דורות בארץ ישראל. הוא לא הגיע עכשיו.
 
מקרא הביכורים בונה לנו תודעה נכונה. בכל רגע נזכור את כל הרקע. הפירות הקטנטנים הללו נושאים בתוכם היסטוריה שלמה. בעל הפירות יכול לומר לעצמו: "אני בסך הכל מגדל כמה פירות קטנים, זה הפרדס הקטן והאישי שלי, אין צורך להעמיס עלי שלושת אלפים שנים". והתורה אומרת לו : זה ערכך, זה מה שחבוי בתוך הפירות הקטנים שגדלו בערוגה הפרטית שלך. זה מה שיעניק גם לחייך את המשמעות האמיתית. כך ראוי להתייחס לכל צמיחה מחודשת. מה שפורץ בהתחלה החדשה הוא כל מה שחי עד עתה, שמתחדש ומתקדם אל גילוי נוסף של חיים. התייחסות כזו היא גם מחייבת- הפירות הללו עולים לירושלים, מונחים לפני ד', וניתנים כמתנת כהונה לכהן. כך נבנית תודעה ביחס לכוחות המתחדשים.
 
"התחיה צוברת את כל האידיאלנו הנצחיים וגונזתם בהתחלה במעשים קטנים..." ומכיון שזה מה שטמון בכל תחיה, ממילא מתחייב שתהיה בה- "התייחסות של כבוד לכל אוצרנו בעבר ורוח נשא לקראת התרוממות האומה בעתיד..." (ע"פ אורות עמ' נב').
 
כל התחלה מעוררת אצלנו ציפיות ותקוות, ויחד עם אלה באות החששות. האם המהלך החדש ידע לקחת ממה שכבר נבנה, האם הוא ידע להעריך את המטענים של העבר. האם הדור החדש שפורץ דרך ומחפש עוד ישכיל להבין שאת הדרכים החדשות שלו הוא צריך לבנות מתוך כל מה שספוג בו וממה שקיים ונוצר עד אליו. אסור שהחששות האלו יביאו אותנו לקיפאון, לפחד.
 
אין שמחה כשמחת ההתחדשות. אין יפה יותר מפירות חדשים שצומחים. הם מביאים עמם רוח רעננה, אתגר חדש, כוחות ושאיפות, תגליות ותהיות.על כל אל אנו מברכים ושמחים. פרשת ביכורים מלמדת אותנו כיצד מונצחת נכון התחלה חדשה. כל העבר צריך להיות מקופל בתודעה. היא יודעת שהיא פרי של מהלך שלם. ואת ראשיתה הוא מקדישה למקדש- כמו מנחה לכל המשך התפתחותה.
 
תחילת שנה- התחלה חדשה- יוזמות חדשות- שאיפות חדשות- דור חדש אל כל אלה אנחנו נגשים בענווה גדולה, בהכרת טובה שהיא הכרת המציאות לאמיתתה, מלאים בכל היש שטמון בכוחותינו, צועדים אל הפרדס, אל השדה אשר ברכו ד'.