הרב זצ"ל[1] דן בשאלה זו ומסביר שהשלום האמיתי לא יכון אלא בשעה בה "ההתחלקות וההתכללות …משולבים במדרגה נאותה והגונה…". יש מתח לעיתים סמוי ולעיתים גלוי, לעיתים רצוני ולרוב לא, בין אנשי המרכז לבין אנשי הפריפריה. המרכז הרוחני העולמי ללא ספק הוא ירושלים, שם המקדש ובו יושבת הסנהדרין, שם גדולי תלמידי החכמים והכהונה הבכירה והבחירה, שם הוא מקום הליבה של הסערה והפעילות הרוחנית והערכית, ומשם ברכה לכול אתר ואתר. המרכז, בין אם הוא רוצה ובין אם לא, מקרין מעוצמתו השפעה עצומה על כל המתקרבים איליו, כשכמובן, המטרה היא רק השפעת כל הטוב שבו על אלו הרחוקים, אלו שאכן באים להיפגש ולהתחיות מאותו "הר געש" רוחני. אלא שכאן מונחת גם הסכנה. הרי גם לאותן קהילות פריפריליות יש מנהגים משלהם, סגנון מקומי של עבודת ה' (כמובן במסגרת ההלכה ולא משהו הנוגד אותה!), שירים ומנגינות משלהם, בקיצור, אופי ייחודי להם. החשש הוא כמובן שהם "ייבלעו" בכול הטוב הזה של ירושלים מחד, אבל מאידך, עם ובלי משים, יאבדו בזאת את הייחודיות שלהם, את המתיקות האופיינית של הקהילה שלהם בעבודת ה'. זהו כמובן מצב לא רצוי, וכשהוא עולה לרמה המודעת הוא עלול לגרום לסלידה ממקום המרכז, למתיחות ולחוסר אמון, עד כדי מצבים קיצוניים של נתק. אבל העיקר הוא באמת השקר שבזה, שהרי המרכז גם הוא מקבל מאותם סגנונות מיוחדים, מתגוון מהם ומתעשר מהם, משפיע ומושפע, ובתוך הנתיב המרכזי לעבודת ה', אכן יש מקום אמיתי לסגנונות רבים, ו"כשם שפרצופיהם שונים, כך מנהגיהם ואפיים שונה" וטוב שכך.
 
על כן חשוב להדגיש, שמצד אחד אתם "אחינו", אנו אחודים ומאוחים זה בזה, הפריפריה מתאחה במרכז ובאה להתכלל בו ולינוק ממנו, אבל לא פחות מכך (אבל מכול מקום שני בסדר), אתם עדיין "אנשי מקום פלוני", עם כל הטוב הפרי שלכם ועם המנהגים היפים והטובים שלכם, ואנו לא רוצים לשנות אותם ולבלוע אתכם, להכניס אתכם לקופסא שלנו ולהנדס אתכם.
 
"אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום"!
 
נקודה למחשבה. איפה והאם בחיים שלך אתה "מרכז"? איפה "פריפריה"? מה עליך לעשות בכול אחד מהמצבים האלו ביחס למוקד השני? מתי את/ה דומיננטי מדי ולא נותן מקום? מתי אתה חושש שאתה מאבד את מקומך ואת עצמך?
 
_________________
 
[1] בספר עיין איה על מסכת ביכורים פיסקה ל"ה.