עסוקים אנו בתיקון המעשים, מפשפשים במעשינו ובוחנים את דרכנו, בכדי שנצליח לשוב בתשובה שלמה במשך עשרת הימים אשר יוחדו לכך בשנה, ולבוא אל יום הדין הגדול מנותקים מכל חטא ומטוהרים מכל עוון. "שובו אלי ואשובה אליכם", קורא האב לבניו. כביכול מתחנן שיתעוררו מרצונם הטוב, שיהיו הם הפותחים בהתקרבות: "פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם".
ומה אם לא יתעורר האדם? מה תהא האחרית, אם לא יֵענה לקריאה- בקשה הזו? לכאורה אבוד אז האדם, אפסו סיכוייו לתקן את פגמיו שלו. אף המציאות איבדה את הזדמנות התיקון שלה, לפחות במה שנוגע לחוטא זה, שלא שב והעלה את אשר הוריד בנפילתו.
התשובה היא איפה, לפי מהלך מחשבתנו הפשוטה, תלויה ועומדת. ועימה, תיקון העולם כולו, עומד הוא בספקו, וממתין לרצוננו הטוב כדי שיוכרע לטוב או להופכו חלילה.
אך לא כן הוא כלל וכלל. התשובה היא ודאית, ותיקון עולם התלוי בה, מוכרח אף הוא. יותר מכל תהליך אחר בעולם הנראה כמחויב. בטוחה היא התשובה שבוא תבוא. אלא שמשך הזמן, וכן נעימותו של התהליך או חלילה ייסוריו- הם הניתנים בידי האדם.
דבר זה זכינו לביאורו כבדרך אגב, בתוך ההלכה של הפטרת מנחה של יום הכיפורים, אשר נקבעה בספר יונה דווקא. באר זאת החפץ חיים זי"ע ב"שער הציון": "ומפטיר ביונה... שאין יכולין לברוח מן השם יתברך. כי האדם חושב כמה פעמים לייאש את עצמו, שאין יכול לתקן בשום אופן, וע"כ יתנהג תמיד באופן אחד (- ולא ינסה להשתנות) ואם יגזור עליו הקב"ה למות- ימות!"
מחשבה מוזרה זאת, אפשר שאינה נחלת טיפוסים דיכאוניים ואבדניים בלבד. כל אדם יש בו רגעים של קיבעון וייאוש, מעין זה. תחושה של: אין כח לשנות, להשתנות, לעקור טבע שהשתרש. ומה יהיה? "יהיה מה שיהיה", גם אם הוא שלילי ואף כואב, אבל לפחות אינו דורש ממני עוד מאמץ.
"אבל טעות הוא! שסוף דבר יהיה כל מה שהקב"ה רוצה מנפשו שיתקן- מוכרח הוא לתקן. ויבוא עוד פעם ופעמיים לעולם הזה, ובעל כורחו יוכרח הוא לתקן. ואם כן למה לו כל העמל, למות ולסבול... ולחזור עוד פעם?! וראיה- מיונה... וזהו שאמרו באבות: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר".
הבנה זו, שאפשרות להשאר בקלקול אינה קיימת בעולם כלל, מקרבת את ההכרה בוודאותה של התשובה וכחה לתקן הכל. והיא נותנת כח ומרץ לאדם להקים את עצמו גם מעמקי שאול החטא והיגון ולהתחיל לתקן.
מדוע אחר כך, מקבל האדם דחיפה הגונה, רק ברגע האחרון? מדוע לא יקראו לפניו את ספר יונה בתחילתם של עשרת ימי תשובה, או אפילו לפניהם? האין זה מאוחר מידי- מנחה של יום הכיפורים, רגע לפני חיתום הדין?!
אלא שזירוז זה, שתמציתו:"תקן, כי תקן תתקן אם תרצה ואם לא לרצה"! אינו צריך להיות הקריאה ראשונה של האדם, שהרי חסרה בו קצת ההתעוררות הרצונית, החפשית, ההתנדבותית. ממתין, כביכול, הקב"ה שיתעורר האדם לתשובה ותיקון, מפני שהוא רוצה להתקרב! מפני שכך טוב! לא מפני שבין כך ובין כך זה מה שיהיה. רק אם עבר כל הזמן שניתם לו, והתעוררות זאת לא באה. אז ישלף "נשק יום הדין", כמוצא אחרון ומעורר גם את הרחוק ביותר,אותו שהשלים עם מצב הירידה ומתמסר למצב זה ביאושו הגמור. והתשובה של הרגע האחרון, בכוחה גם היא לתקן הכל,ולהפך דין לרחמים גמורים.