לומדי הדף היומי פגשו השבוע את דברי חז"ל בגמרא על פסוק זה: "בשעה שאמר הקב"ה לישראל מי יתן והיה לבבם זה, היה להם לומר תן אתה".לאחר מתן-תורה נאמר הפסוק "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותו כל הימים". באותו רגע היו צריכים ישראל לומר:"תן אתה", ועל "החמצה" זו נאמר הפסוק שבפרשתנו: "ולא נתן ד' לכם לב לדעת". כתב על כך המהרש"א: "גם שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מ"מ פשיטא שביד הקב"ה להטות לב בני האדם לטובה". פתיחת שערי הלב והבינה- יש בה מברכת שמים, אך קודמת לה הבקשה שלנו. "היה להם לומר תן אתה". ה"יראת שמים" שהיא ביד האדם, היא הבקשה. הרצון שמתעורר ופורץ ומתפלל- זהו הפתח "כחודו של מחט", והוא רק בידנו. כשיש רצון, נוצר סדק, יש השקה בין נפש האדם לבין האוצרות הרוחניים שמקיפים אותנו וממלאים עולם ומלואו, ואז ברכת ד' יכולה לשרות ולחדור פנימה.
 
ועל התעוררות הלב אנחנו מבקשים ומתפללים כבקשתו של דוד המלך: "ד' אלוקי אברהם יצחק וישראל אבותינו, שומרה זו לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, והכן לבבם אליך" (דבה"י, א' כ"ט- י"ח). ופירש המצודות: "אמץ לבבם להפנות אליך".
 
ובברכת אהבה רבה: " תן בלבנו להבין ולהשכיל...", ובאלוקי נצור: "פתח ליבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי". ובעוד ימים מספר, נעמוד בתפילה ונבקש: "תן פחדך ד' אלוקינו על כך מעשיך... ויראוך כל המעשים". נבקש על הלב, שלנו ושל העולם כולו, שיתעורר ויכיר "בכח מלכותך".
 
וכנראה, לא כל שעה מסוגלת לאותה התעוררות. בשעת מתן- תורה היה הזמן מוכשר לחדירה לתוך הלבבות. את אותם רגעים היה צריך לנצל. אולי דווקא ברגעים ה"גדולים" לא מרגישים צורך לבקש, כי הכל מלא וחי, הכל מרומם ונישא. אבל דווקא אז, ברגעי השיא, היה צריך לבקש שאותה שמיעת דבר ד' תחדור ללבבות, גם כשיבואו ימים "אפורים" ומצבי החיים הקטנים יחזרו. "אך הרצון והמבוקש מבני ישראל להיות נתבע הראיה והשמיעה לדבר ד' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול" (שפת- אמת).
 
ימי אלול ותשרי הם ימי רצון. בימים אלה צריך לבקש, בלי להתבייש. לא נעבור על ימים אלו בשגרה רגילה. צריך לבקש. דרשו ד' בהמצאו. אחת שאלתי מעם ד', אותה אבקש... לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ד' אבקש.