"ולקחת מראשית כל פרי האדמה". בפרשת השבוע התורה מתארת את המצב האידילי של חברה ישראלית ששורה בארצה, בטוחה ורגועה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בית המקדש בנוי לתפארה, והחקלאים קוטפים בשמחה את פרי הביכורים שלהם, ומצווים להעלות את ראשית פרי האדמה למעלה אל הקודש "וקמת ועלית אל המקום".
לקחת את הראשית, לקחת את הכותרת, את השורש, את עמדת היחס העקרונית- מה בדיוק אנחנו עושים כאן בארץ? את הקשר הכי יסודי, הכי שורשי שלנו אל הארץ, הפרות הראשונים, המגע הראשוני עם הארץ צריך להתעלות מעלה- מעלה. לקחת את הראשית אל הקודש. לברר שהמגע שלנו ביסודו, בבסיסו עם הארץ מתחיל מנקודת הקודש. זאת ארץ הקודש ואנו עם קדוש.
זה נכון שארץ ישראל היא גם נותנת לנו מקום בטוח, נותנת לנו גם קרקע לשים עליה את הרגליים, נותנת לנו משאבים, אבל בראש ובראשונה נקודת המגע שלנו עם הארץ היא נקודת הקודש. לקחת את הראשית, לקחת את נקודת המגע היסודית ולברר שהיא כולה קשורה אל הרצון שלנו להתקדש.
כמו ביחס לארץ, כך גם ביחס לזמן. אנחנו לוקחים את ראשית השנה, את היום הראשון של השנה, את המגע הראשוני שלנו עם הזמן החדש, השונה שנכון לפנינו, ומעלים אותו, מעלים אותו מעלה- מעלה. "עלה אלוקים בתרועה, ד' בקול שופר". קול השופר מכריז על מגמת עילוי כבר בפתיחתה של השנה. זאת שנה שמרעין בתחילתה, זה מרומם את כל היחס שלנו אל כל השנה הבאה שתבוא בעזרת ה'.
הראשית מאוד חשובה, נקודת המוצא, הגישה היסודית, ביחס לאדם, ביחס לזמן וביחס לאדמה. זוג שהולך לבנות את ביתו, נקודת המגע הראשונה בין בני הזוג, נעשית בטקס הקידושין במעמד מרומם, עליון. קביעת הכותרת, קביעת הגישה, קביעת המגמה.
"והיה כי תבוא אל הארץ" חשובה מאוד האטמוספרה הנפשית הרוחנית שמתוכה באים אל הארץ, באים אל השנה, באים אל החיים, באים אל עצמנו. אין והיה אלא לשון שמחה.
שבת שלום ובשורת טובות