ימים אלו, ימי אלול, יותר ממה שהם מהווים כעין אזעקה, קריאה להתעורר, להתנער, לפשפש בתהומות הנפש כדי לשוב מעוונות והרגלים רעים, הרי הם ימים של סיוע משמים לעבודה זו. מרגיש האדם, המנסה להתעורר, הארה בקרבו, יותר מכל תקופה אחרת בשנה,חש הוא את השתוקקות הנשמה לקרבת אלוקים.
הוא שאמר דוד, במזמור אותו אנו מוסיפים לתפילות הימים הללו :"אחת שאלתי מאת ד', אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי, לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו". חודרת אל הלב הוודאות המוחלטת שאושרו, ואף בטחונו של האדם אינם תלויים, ואף לא מושפעים, לא מסיפוק צרכי העולם הזה, עושר ונכסים, ולא מרכישת מעמד ותואר. רק משאלה אחת נשארת חשובה ומשמעותית: לשבת בבית ד'- תמיד, כדי לזכות מידי פעם לרגעי ההארה המאירים כברקים את החיים כולם- לחזות בנועם ד', ולבקר- לפרקים, בהיכלו הפנימי.
ומרגיש אז האדם שתשובה לשאלה ובקשה אחת ויחידה זו, עליה העמדו חייו מעתה, נמצאת בתוכו עצמו, הוא אינו צריך להמתין לפניה מבחוץ. או אז נפתחים מעיינות של רצון טהור, והוא מבין שקרבת הא-לקים אליה הוא כה משתוקק, הלא אינה תלויה אלא בהקשבה עמוקה יותר אל עצמיותו האמיתית, שקולה הושתק ונדם בתוך המהומה של בקשת האושר המדומה סביב, בכל מאוויי הדמיון ומקסמי הכזב המפתים שמחוץ לנפשו.
"לך אמר ליבי בקשו פני"- ליבי הוא הזועק: בקשו פני, ובשמך ד' הוא קורא זאת, שכן נשמה שיש בתוכי, מגבהים נחצבה, חלק א-לוה ממעל היא, ואת קול ד' היא משמיעה בתוך נפשי, אולם אני לא ידעתי אף ממציאותה. את קריאתה ממעמקים דמיתי לשמוע כקריאות מבחוץ, כאילו המעורר אותי, הממריץ והדוחף אותי הם כל אותם אורות נוצצים מרחוק, שדימיתי שאושרי תלוי בהם. רק אחתור עוד קצת, ארדוף, אשיג, והנה אשרי בכף ידי. ואני נעניתי לקריאות. רצתי, חתרתי בעוז, עמלתי במרץ, אף השגתי את אשר סימנתי לי בהתחלה כהצלחה סופית. אך משהגעתי לשם, גיליתי שידי ריקות כשהיו, והאורות הנוצצים עודם שם, באופק, קוראים לי שוב: חתור אלינו ותגיע אל האושר. מסתבר שטעיתי בזיהוי מקור הדחף. מתוך תוכי אני נדחף! המרץ הבלתי נדלה, הדחף לחתור, להתקדם, לשפר את המצב, לרצות... כל אלו טובים ונפלאים, אך הם נועדו לקרוא לי פנימה, להתבוננות, להעמקה, להעלאת הרצון ולחקר מרחבי הרוח האינסופיים. בקשו פני!! קורא אלי ליבי, ותובע את עלבונה של האמת, של הטוהר ושל הטוב הא-לקי הטבועים בי. ובימים מסוגלים אלו, אני חש צורך להפנות את כולי לחיפוש זה- את פניך ד' אבקש.
ומשאלה נוספת מצטרפת אז לאותה בקשה יחידה: שהארה זו שממלאת את הלב עתה בבהירותה וודאותה, לא תתפזר כעשן בכלות הימים הללו. "אל תסתר פניך ממני" , אותם פנים שהחלטתי וקיבלתי על עצמי לבקש מעתה. שלא יחזור שוב המצב הקודם בו הייתי, שאני מבקש הכל, מלבד את עצמיותי, שאני מתנודד כקנה בכל רוח מצויה, נענה לכל קריאה ופיתוי מחוצה לי, משקיע את מיטב שנותיי, כשרונותיי ומרצי, לאפיקים שלא יביאו לי לא אושר ולא שלמות, וכשאתפקח משכרון העולם, חלילה יהיה מאוחר מידי. "אל תטשני ואל תעזבני א-לקי ישעי", המשך להאיר לי את הדרך כפי שהיא ברורה כל כך בימים אלו.
"הורני ד' דרכיך ונחני באורח מישור".