אחד מרמזי חודש אלול המובאים בקיצור שולחן עורך מופיע בשם האר"י הקדוש. הפסוק המוזכר בשמו הוא פסוק העוסק בדיני רוצח בשגגה החייב לגלות לעיר מקלט: "ואשר לא צדה והאלוקים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". בתוך הפסוק מסתתרות ראשי התיבות "אלול", ומכאן רמז האר"י שיש לשוב גם על חטאים בשגגה.
כיצד שבים על חטאי שגגה, האם עושים תרגילים לחיזוק כח הזיכרון?
אומנם, אנחנו יודעים כי השוגג חייב להביא קרבן, הוא חוטא וצריך כפרה, "שמאחר שהאלוקים אינה לידו הוא לאות כי עדין איננו נקי"(צדקת הצדיק אות נח'). הרגע שבו השגגה מתרחשת הוא מעין אונס, אבל הרקע להתרחשותו נתון בידינו.לא בכול דבר אנו שוגגים,לא כל דבר אנחנו שוכחים. "כל קלקול הבא מחמת החטא,יהיה אפילו חטא השגגה, שהוא המובן הפשוט של החטא, הרי הוא בא מתוך מיעוט האור של הנשמה, שלא האירה יפה בתוכיות החיים" (ראה עולת ראי''ה ח"א עמ' קכו,)
"אונס השגגה" הוא כגנב הנכנס בפרצה קיימת, הפירצה היא הפער שביננו לבין הנושא הנשכח. ישנם דברים שלא תפול בהם השכחה.הם כל כך בסיסיים,קיומיים,שבלעדיהם אין החיים נתפסים אצלינו כלל.
לא נשכח לאכול כשנרעב, לשתות כשנרגיש בצמא. גם לא נשכח לכואב כשנרגיש בכך, ולהלחם על חיינו כשנרגיש מאוימים. כל אלה דברים קיומיים, הכרחיים. היכן נופלת השכחה- במה שנתפס אצלנו כ"תוספת" לקיום עצמו. אפשר איתם, ואפשר בלעדיהם. העולם הבחירי, היוצר, איננו הכרחי לקיום, ואם כן לכאורה בו שייכת השכחה.
אומנם, מעלתו של האדם נמדדת בכך שיותר ויותר דברים נכנסים תחת הגדרת חייו עצמם, והופכים להיות חלק מקיומו. שהרי החיים אינם רק לחם ומים. החיים הם נפש, רוח ונשמה. הרעב למזון רוחני, הצמא למי הדעת, צריכים להיות קיומיים עבורנו לא פחות מהזנת הגוף שלנו.
ככל שנכנסים יותר דברים אל תוככי האדם- הרי חייו נעשים מלאים יותר, משמעותיים יותר, כלליים יותר. הוא איננו "מתקיים" ומסיים את קיומו. הקיום שלו הוא יציקת תוכן, גילוי מהות.
וכחלק מתהליך זה, גם הרגלים מעשיים צריכים להיכנס אל תוכנו, עד כי לא נוכל לצייר את עצמנו בלעדיהם. אין בוקר בלי להניח תפילין, אין אכילה בלי ברכה, אין שבת בלי לימוד והתעלות, וכן הלאה, וכן הלאה. יותר ויותר דברים נכנסים לתוך "תעודת- הזהות" שלנו. זו הגדרתנו, אלה הם חיינו. ככל שאותם מחשבות, שאיפות ומעשים חודרים אלינו, נזדהה איתם, נתאחד עמהם, הם יתמזגו בנו לכלל נטיית חיים אחת- כך יהיה פחות ופחות שייך ניתוק, הפער יסגר, אנו והמושגים יהיו אחד. על כך אנו אומרים: "אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך". אשרי איש ,שהתודעה הגדולה של מציאות ד', המוחשית והקיימת, חדורה בו באופן ממשי וחי, עד "שלא ישכחך".
השיבה בתשובה על חטאי השגגה היא שיבה על סיבת החטא, על המציאות שבה אפשר היה לחטא להתרחש, על הפער שעדיין קיים, על כך שה"חיים" נתפסים אצלנו כעומדים בפני עצמם, בצורה נפרדת מכל ענייני עבודת יראת ד' והדבקות בו. בעצומם של ימי אלול, פנינו עומדות לקראת
יום הזכרון. יום שבו מתגלה ש"אין שכחה לפני כסא כבודך". הכל נסקר בסקירה אחת (ר"ה יז'), הכל נפקד, הכל מושגח. אין פער ואין מרחק. מלכות ד' מוזכרת בגאון. האמת המוחלת, הקיימת ותקפה בכל ימות השנה, מאירה בעוזה, וכל מציאותנו זועקת: ותמלוך אתה ד' לבדך, המלך המשפט, המלך הקדוש. מלוך על כל העולם כולו בכבודך. הופע בהדר גאון עוזך. תן פחדך על כל מעשיך, וישמעו רחוקים ויבואו. אין מציאות קטנה, אין ישות נפרדת, הכל גדול, הכל נכלל במלכות ד' העליונה, אין פינה ריקה, הכל שייך, הכל קשור, הכל נזכר, הכל נידון. הזכרון הזה מלא דבקות, מלא קשר ושייכות, ואנו נדרשים רק להפנות אליו את מוחנו וליבנו. לשמוע קול שופר, להשתחרר מתודעת המציאות הקטנה ולהתוודע לתודעת המציאות הגדולה.
הדין התובעני, הדרישה הנוקבת, מפיחים בנו חיים, מעוררים בנו את הדבקות האמיתית של "הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום". הם חיינו עצמם, ואין קיום זולתם.
ובעזרת ד'- "
ישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".