כך מסתיימת פרשיות הביכורים וביעור המעשרות, המצוות החקלאיות שאיתם נכנסים לארץ, שתלויות בארץ ואולי הארץ קצת תלויה בהם. המילה המושמעת ביותר בפסוקים היא "היום", מביא הביכורים מזכיר שהוא עומד פה "היום", ונותן לכהן של "הימים האלה" ועוד ועוד ...
 
המדרש מחבר את מציאות מצוות הביכורים ליום יום בדרך מעניינת- "צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום...". המשמעות של מצוות הביכורים נשמרת בצורה מצומצמת על ידי שילוש התפילה היומי.  הביכורים הם הפירות הראשונים של העץ, לא בהכרח הטובים ביותר, שהרי העץ צעיר לימים ואולי כך גם החקלאי. הניסיון עוד לא שיפשף אותם, הם עוד לא הגיעו לתפוקה האיכותית ביותר, ומכל מקום, הבאת ביכורים היא הקרבן (אחד משלושה) הנקרא "ראשית" והזוכה למעמד המיוחד – "ב ראשית ברא" – העולם נברא בשביל 3 דברים שנקראו ראשית... ראשית ביכורי אדמתך תביא... הראשית היא היסוד שעליו נברא העולם.
 
ראשוניות יש בה חסרונות רבים, לא תמיד הבכור יוצא הכי מוצלח... ככל שמתקרבים למקורם של דברים, לפני החישול של החיים, אין עדיין כוחות עמידה עצמיים, יש חולשה וארעיות, קשיים של תחילת דרך. מצד שני התחלה וחידוש, "פעם ראשונה",  טומנים בקרבם את כל הסיכויים ואת כל האפשרויות והחופש להגיע לכל מקום שרק נרצה. הראשית היא התמצית שממנה נובעים אח"כ כל החיים, היא היסוד והראש לכל הארועים שבהמשך, הקשר למקום הזה בחיים חייב להשמר גם כשכבר החיים לא יהיו בכל עצמתם, גם בימי החושך, משה ממשיך את ראשוניות על ידי התפילה.
 
אחרי הראשית, אחרי ההתחלה, נכנסים לעולם הזמן, עולם שבו כבר אין תמצית שאינה תלויה בשיקולי זמן ומרחב אלא  הכל מוקצב ומדוד, במציאות כזו "אין חדש תחת השמש", קשה מאוד להביע ראשוניות בלתי תלויה, אין יכולת לחדש דבר שמעולם לא היה אלא רק לחזור ולמחזר נקודות שכבר היו. ואם כבר נראה לך שחידשת, כדאי לעיין שמא זה רק  הרצון "להיות ראשון" ולא בהכרח ראשוניות מקורית וטהורה...
 
אבל בלי "חידוש" העולם יקפא על שמריו, נתון לחוקי הרצון העיוור, ללא שליטה והשגחה, ללא "רצון". חוק ההשגחה אומר שהחידוש ישנו, שעולם החוקים וההכרח אינו השליט היחיד בגיזרה ושבודאי ישנה התחדשות, אפילו בכל יום ממש!  אלא שבמסך חוקי הטבע והחברה אין כמעט יכולת להבחין שיש פה, היום, דברים חדשים כל הזמן.
 
התפילה, בניית היחס בין עולם הרוח לנפש המתפלל, נותנת את האפשרות לשים לב לראשית. האדם מסיר ומכניע את מסכי החוק ומגלה בקרבו נקודה חופשית ונקייה, נקודה חדשה. זה ממש כמו להביא ביכורים, מתרגלים להפנות את המבט לעובדה שיש לדברים הנעשים ומתרחשים "תחת השמש" שורש ויסוד  שאינו מוגבל בגלקסיה שלהם ולכן יש, באמצעות שורשם של דברים, יכולת להופיע "חידושים". ראשית היא לא התחלה. התחלה עוברת בן רגע, ראשית זה יסוד שתמיד אפשר לחזור אליו ולחשוף ממנו עוד כוחות ועוד "סיפורי חיים".
 
"כל יום יהיו בעיניך כחדשים" – יש עמדה נפשית שיכולה לעזור ליצירת מבט מחודש, עמדה שמאפשרת תחת הזמן להתחבר לתכנים מוכרים בסגנון אחר, בזוית אחרת. היכולת לפגוש את המוכר בצורה שונה תלויה בענווה, כי לשנות זוית זה אומר שצריך לוותר על נקודת המבט הישנה ולהפגש מחדש, כי אנו מאמינים ויודעים שמה שידענו עד עכשיו זה לא הכל, שהרי אנו נפגשים בתוכן שיש בו אינסוף גוונים וצורות ונקודת מבטנו היא כנראה לא היחידה שקיימת...
 
גם הכח הכי רע במציאות נקרא "ראשית", "ראשית גויים עמלק". זה כח במציאות שהצליח ליצור בדמיונו שורש אחר. העמלקיות היא קריאת תגר על ההנחה שיש חידוש של טוב ויושר בעולם... אך אין לזה סיכוי, "ואחריתו עדי אובד", זו אידיאולוגיה שבאין לה שורש לפרות ממנו, סופה להאבד.
 
בכוחו של האדם להתחדש. יש לאדם את הבחירה לחזור ולהתמקד, גם בתוך הזמניות, בנקודות של ראשית. הבחירה באי הסחת הדעת מהתכנים העצמיים העמוקים שבאדם מאפשרת את הפתח לחריגה מהשמש לעבר חיים חדשים.